"לנשום קצת אוויר, להרגיש כמו כולם"

זהו קטע משיר שחרזתי בעבר, במהלך השנים הקשות ההן. זה נראה מוזר משום שמעולם לא כתבתי שירים, לא חרזתי חרוזים ולא ידעתי שטמונות בי כל כך הרבה מילים שיכולתי לבטא בכתב, אבל לא יכולתי להגיד...

"כמה קשה הופך הכול
כשאתה כל כך רוצה ולא כל כך יכול,
לנשום קצת אוויר, להרגיש כמו כולם,
לשנוא קצת פחות את כל העולם.
להביט אל האופק, לראות קצת עתיד,
להיות מסוגל את כל זה להגיד.
כמה קשה הופך הכול,
כשאתה כל כך רוצה ולא כל כך יכול..."

בפרק הקודם, הרביעי, סיפרתי על הניתוח השלישי שעברתי, ולאחר מכן, ביוזמת המטפלת שלי, התחלתי להעלות על הכתב תחושות, רגשות, וכל מה שבא לעט. כך נולד לקט שירים ומקאמות, עם חריזה פשוטה, אך נוקבת.

הרגשתי שאני מתחילה להתקלף ונוגעת בדברים הכי אינטימיים שקיימים בתוכי. פתאום יכולתי לשתף את המטפלת שלי במה שהעליתי על הכתב. גיליתי שאני מלאה במילים שהביעו כל כך בקלות, את שנצרתי בתוך תוכי.

למידע נוסף בנושא היכנסו לפורומים:
פורום תמיכה נפשית
פורום כאבי גב, עמוד שדרה
פורום נכויות, מחלות כרוניות
פורום אורתופדיה
חרדות, טראומות, פחדים

מצאתי את עצמי כותבת בכל שעות היום והלילה, בתחילה על נושאים כלליים ולאט לאט עברתי לחרוז חרוזים יותר אישיים. נתתי דרור למחשבות ולמילים וכך שחררתי את הנפש הכלואה מתוך גופי המת-חי.

זו הייתה התמודדות נפלאה עם הכאב הנפשי והפיזי. כשאני קוראת היום את החוברת שערכתי, אני לא מאמינה שאני הייתי הנושא לשירים. לא יכולתי לכתוב טוב יותר על אף אחד אחר כמו שהרשתי לעצמי לכתוב עליי.

בדיעבד, היה שווה לשבת שש שנים בטיפול, כדי ללמוד להגיד שכואב לי ולבקש עזרה מאחרים. דבר שני שעשיתי ביוזמתה של המטפלת שלי הוא לגדל כלב.

נסעתי ל"תנו לחיות לחיות" בגליל ים, מצאתי שם את הכלבה הכי יפה שהייתה בכלובים, אהבה ממבט ראשון, ואותה אני מגדלת כבר למעלה מ-12 שנים. זה אירוע מכונן לגבי, כי אדם כואב הופך שלא מרצונו לאדם בודד, גם אם יש לו משפחה וחברים טובים.

אני הייתי לבד, לבד עם הכאבים, עם הקשיים, עם חוסר יכולת לבקש עזרה. ובדיוק בשלב הזה, נכנסה לתוך חיי כלבה קטנה, שחורה ומתוקה, שעד היום היא היחידה שאני יכולה לבכות לידה, היא מבינה, היא מלקקת מרוב אהבה, היא פשוט מחזיקה אותי בחיים.

לכתבות יומן אישי נוספות:
"צה"ל אחלה, אבל חושב שאני מצורעת"
"התפרקתי, כי גם אינרציה נגמרת בסוף"
אני לא כמו הרופאים מ-ER
"מגיל 16 אני מחכה לגיל 40"
"פסיכולוג - זה מהשורש פסיכי?"

עם סיום הטיפול הנפשי הרגשתי שאני חייבת לקחת אחריות על חיי בקיבוץ, אם אכן חפצת חיים אנוכי. גייסתי כוחות ולקחתי על עצמי את הטיפול בצעירי הקיבוץ ודרך תפקיד זה הגעתי להיות חברת מזכירות.

ישבתי שש שנים במזכירות. היו הרבה עליות וירידות במהלך הזמן, אמנם "ביליתי" מספר פעמים באשפוז אצל פרופ' קרסו ב"הלל יפה" בטיפול נוגד כאבים, אבל החזקתי בשיניים את ראשי מעל פני המים.

לא הייתי שורדת לולא לקחתי על עצמי את התפקיד הזה, שהוא מעניין, אך תובעני מאוד. נשאבתי כל כולי לתוך העשייה החברתית הזו, למרות שהמשכתי לסבול מכאבים שהיו לא פחות חזקים, אבל היו מלווים בהרגשת שליחות מסוימת.

בשנת 2002 נחשפתי לכתבה בעיתון על חידושים בהתמודדות עם כאב ביחידה לעמוד שדרה בבי"ח "מאיר" והחלטתי לבדוק את העניין. עזבתי את "הלל יפה" ועברתי לבי"ח "מאיר" בכפר סבא.

לפרק הראשון ביומנה של מירה בולבה
לפרק השני ביומנה של מירה בולבה
לפרק השלישי ביומנה שלך מירה בולבה

לאתר של העמותה למאבק בכאב

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר