"אצלי החרדות על אש קטנה"

מכוון שהגוף והנפש לא יכולים להימצא במצב חירום לאורך זמן, הרי שהמצב הקיצוני והקשה הופך גם הוא לסוג של שגרה.

גם אם הסיטואציה קשה ביותר, והחרדות כל כך גדולות שקשה לנשום, אדם שנמצא במצוקה ינסה להכיל את החרדה ולתפקד "לכאורה" במסגרת הנורמה.

כאשר המצב אצלנו התייצב, ביתי היתה בת חמש. משמעות ההתייצבות היתה שבעצם מבחינה רפואית לא נמצא טיפול שיכול היה לשפר את המצב. עבורנו זה היה הכי קרוב לנורמה.

ופתאום התעוררתי, לאחר תקופה שנראתה כמו טירונות בסיירת שארכה חמש שנים, ומצאתי זמן להביט על עצמי מהצד. שמתי לב, להפתעתי, שאני עדיין עם עודף משקל של 12 ק"ג ושכל חיי המנטליים סובבים סביב הדאגות לביתי.

הראש לא היה פנוי לשום דבר אחר. הסתכלתי מסביבי, לראות איך זה אצל הורים במצבים דומים או קשים יותר, ולמדתי לראות את ההפנמה של הכאב, שאותו רואים רק בעיניים, את העייפות של הכובד והחרדה, את הקיום בצל המחלה והניסיון לצאת מהפינה הזאת.

לכל הפרקים ביומן של אבלין:
"כשהבנתי, חרב עלי עולמי"
"הילדה שלך תהיה בסדר"
"האם הבת שלי תוכל ללכת?"
ללכת לבד בפעם הראשונה

והרבה פעמים חשבתי שאנחנו עוד בצד ה"לא נורא" של החיים. יכולנו לעתים קרובות להשתתף בפעילויות רגילות של ילדים, ללכת לתיאטרון בובות, לסרטים וקונצרטים, ובשלב מסוים אפילו ה'אטרקציה' של הסד של תמר-לי כבר לא ריכזה אליה את מבטי האנשים.

היו לי בעיות רגליים?

כיום אני חיה באשליה מתוקה, שבעצם החלק הקשה מאחורינו, ולאט לאט אני מבינה שהקושי השתנה וקיים לא פחות. בצד שלי, כל בעיה קטנה כאילו מגרדת את הקליפה מהפצע ואני חוזרת לשם בחזרה, לאותו מקום עם חרדות.

מהצד של ביתי, היא צריכה להמשיך לחיות חיים עם מגבלות והניסיון להתגבר על המחיר החברתי שבא לצד זה.

למזלי, היא לא גדלה עם מחשבה שהיא מוגבלת מבחינת הגבס, ובעצם כל התחלת החיים שלה היתה שמחה באותה מידה כמו חייה עד היום.

אני זוכרת שיום אחד היא שאלה אותי האם היו לה בעיות ברגליים. אני נדהמתי ואמרתי, "כן, קצת". ואז הבנתי שאין לה שום זיכרון של התקופה הזאת.

באפן כללי, התקופה מאז גיל חמש מרגישה כאילו שמתי את כל החרדות על אש קטנה - תמיד מוכנה להקפצה.



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר