"התפרקתי, כי גם אינרציה נגמרת בסוף"

כשהייתי קטנה אהבתי נורא להרכיב פאזלים. הבעיה היחידה שלי הייתה שאף פעם לא הייתה לי מספיק סבלנות לעבור את השלב הראשוני בו אין לך מושג מה אתה מרכיב ואתה פשוט עובד על טייס אוטומטי לפי תמונה נתונה מראש.

בשלב הזה, בדרך כלל, היה מישהו בא לעזור לי עד שהייתי מתחילה לראות משהו: חתיכת ראש, פיסת הר, עין, משהו - לא חשוב מה - העיקר שיהיה משהו מוחשי שאפשר לראות ולהבין.

מסתבר שגם בחיים זה ככה, שיש שלבים שאתה לא רואה מה אתה מרכיב ולאן אתה הולך והרגע הזה, שבו מתחילה להסתמן התמונה, פשוט קורה. או אז, הפלא ופלא, העולם לא עוצר למחוא לך כפיים - החיים ממשיכים ורק אתה עוצר את הנשימה ומנסה להבין מה הלך כאן.

עברתי שנה שעשתה לי בית ספר. עברתי המון, יותר ממה שנדמה לי לפעמים. דברים שבלהט הרגע ובאינטנסיביות שלו לא עברו התמודדות אמיתית, אלא פשוט השתלבו למעין ניסיון נואש להיאחז בשיגרה כלשהי, גם אם פיקטיבית.

עוד פרקים ביומן של שושן:
"נלחמתי על השפיות שלי"
"בורחים ממני כאילו שאני חולת איידס"
"הגוף שלי כבר לא שלי"
המחלה עשתה אותי מאושרת
"אני לא חולת מחמד"
"בית הקברות הפרטי שלי"
"איך חיים כשהשמיים נופלים?"

החודשים האחרונים היו תחילתן וסופן של קריסת מערכות כוללת. בדיוק כמו בפאזלים של אז - הרגשתי שאין לי כיוון ואין לי מושג לאן אני הולכת ובשביל מה אני פותחת את העיניים בבוקר.

ברחתי מעצמי אל אחרים כדי שלא אצטרך להיות שם בשביל עצמי כי זה יהיה הדבר היחיד שיכריח אותי לעצור. ופחדתי לעצור. פחדתי שאם אעצור אפול, שרק האינרציה מחזיקה אותי עכשיו עם הראש מעל המים. ואז התפרקתי, כי גם אינרציה נגמרת בסוף (כוחות חיכוך וכו', למי שמתעקש ללמוד מהטור הזה פיזיקה). ונפלתי, ואיבדתי דברים שהיו חשובים לי, ומצאתי את עצמי במובן מסוים.

וזו בדיוק התחושה כרגע, שהתחלתי לראות לאן הפאזל שנקרא "אני" הולך. אין לי ספק שזו רק התחלה אבל כבר מצאתי את הכיוון שחיפשתי כל כך, והדבר האבסורדי הוא שמרגע שמצאתי אותו דברים קטנים החלו להסתדר מעצמם, עם הרבה עבודה קשה והרבה מזל.

כי אני מין סוג של לונה פארק - אני גם כוסות תה של הילדים הקטנים וגם רכבת ההרים שנוסעת ב-240 קמ"ש אחורה בלופים ולפעמים שניהם גם יחד. ואני לא אדם פשוט ואני לא אדם שקל להבין אותו, אבל למרות כל אלו - ועוד רבים אחרים שלא נכנסו מפאת חוסר מקום - בתקופה האחרונה היו כל כך הרבה אנשים מדהימים איתי, שחיבקו כשכבר לא היה לי כוח לחבק את עצמי.

פעם, גיבורת סדרה אמריקאית מטופשת אמרה ש "you have to move over to move on" ובפחות מ-10 מילים סיכמה את ההרגשה שלי עכשיו.

עברתי לבית שיקומי, אחרי הרבה מאוד התלבטויות. המעבר הזה לא נעשה מתוך משבר אלא מתוך ההבנה הכי אמיתית שאני חייבת את זה לעצמי, שזה המקום הכי נכון להיות בו כרגע ולקבל את הכלים שחסרים לי כדי להפוך את החיים שלי לפאזל שהוא הכי אני.

עברתי בית ויש בזה מן המייאש והמתסכל והמעייף ויש בזה המון מן הנקי. להעיף זבל, לנקות את תאי הרגש, לאוורר זיכרונות, לדעת שהמקום הזה, הבית, מכיל עבורי יותר מאשר חמצן בריכוז מסוים לכוד בין ארבעה קירות.

בשנה שגרתי שם העולם התהפך עשרות פעמים ויחד איתו גם אני. הבית מכיל בין קירותיו ה(בערך) לבנים אלפי זקיקי חיוכים, רסיסי דמעות בשביל אוקיינוס, כל כך הרבה אנשים ושיחות ופחדים ובריחות, וכאב שאפשר לטבוע, וחלומות שאפשר לעוף.

כשארזתי חשבתי על האני שנכנסה לגור שם, לא כל כך מזמן במונחים קוסמיים, ועל האני הכל כך אחרת שיוצאת משם.

וזהו, כנראה שלמדתי להרכיב פאזלים בסוף.....

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר