"לא רציתי לחיות, אבל לא רציתי למות"

בפרק הקודם, השלישי, התייחסתי לשלב תחילת השבירה שלי ממכת הכאב הנורא שחשתי. בפרק זה אתחיל לעסוק בליבו של שלב זה ובניתוח השלישי שעברתי.

עברו כתשע שנים מאז תחילת המאבק שלי בכאבי הגב ומצאתי עצמי שבורה נפשית ופיזית. מצאתי עצמי על סף תהום, עם מחשבות קשות, על סף ייאוש ובלי טיפת כוח להתמודד עם הכול.

בזמן זה כבר חזרתי לקיבוץ לאחר פעילות של שש שנים בתנועה הקיבוצית, השתלבתי בעבודה משרדית חלקית, שוב התחלפה הרופאה בקיבוץ ושוב נתקלתי בקשיים ליצור קשר של אמון עם הרופאה החדשה.

הייתי זקוקה להרבה עזרה ואמפטיה כדי להתמודד עם המצב, אבל לא ידעתי לבקש עזרה, לא ידעתי להגיד שכואב לי, להתלונן, לא ידעתי לשתף אחרים בקיבוץ באי יכולתי לתפקד, אני שהייתי "טרזן", נהייתי סמרטוט מהלך.

למידע נוסף בנושא היכנסו לפורומים:
פורום תמיכה נפשית
פורום כאבי גב, עמוד שדרה
פורום נכויות, מחלות כרוניות
פורום אורתופדיה
חרדות, טראומות, פחדים

התחלתי את הטיפול הנפשי עם עובדת סוציאלית. בחרנו בה משום שהבנתי שפסיכולוג לא מתאים לי מניסיון קודם שעשיתי שלא צלח. לא היה חשוב לי מה אמרתי להורים שלי בגיל ארבע ומה הם ענו לי בגיל שש.

ידעתי שמצבי הנפשי הוא תוצאה של משבר בריאותי חריף ומשבר אמון ביני לבין קיומי. העובדת הסוציאלית הייתה מתאימה יותר.

במסגרת הטיפול האישי היא עבדה גם מול המערכת הקיבוצית כדי שאחזור להאמין בה לאחר ניתוק של כמה שנים. הפגישות היו קשות מנשוא, לא תפקדתי כמעט, ביליתי המון זמן במיטה והפעולות הפשוטות ביותר נדחו מחוסר כוח לבצען.

הגעתי לפגישות פעם-פעמיים בשבוע לא כי החלטתי לעזור לעצמי, אלא כי אני אדם ממושמע מאוד וכמו שהלכתי שנים לאימונים באתלטיקה, מתוך משמעת עצמית, נסעתי גם אליה.

בעזרת המטפלת שלי הלכתי לייעוץ נוסף בקשר לכאבים הפיזיים והפעם לבי"ח "מאיר" לד"ר גיפשטיין. באפריל 1992, עברתי ניתוח שלישי לקיבוע 4 חוליות בגב התחתון מ- 3L ועד 1S.

בניתוח של חמש שעות קיבעו את החוליות בעזרת השתלת עצם ושני מוטות מתכת עם שמונה ברגים. ההחלמה מהניתוח היתה ארוכה במיוחד, הייתי חייבת לשמור על הקיבוע במשך שנה שלמה.

אסור היה לי להתכופף, להרים, לסחוב ואף לשבת זמן ממושך. תארו לעצמכם, שישה חודשי שכיבה בבית, קשר לא בונה עם הרופאה, בתחילת טיפול נפשי, וכל זאת לבד. אני מול ה"עצמי" השבור לחתיכות, מול בדידות מזהרת, וכאבים שלאחר ניתוח כל כך מסובך.

בדיעבד אני יודעת לספר שהיה לי מזל עם העובדת הסוציאלית שלי, היא לא נרתעה מהמרחק, ובאה להיפגש איתי אצלי בבית פעם בשבוע ולפעמים אף יותר מכך. על זה אני חבה לה את חיי.

הטיפול עצמו התארך לשש שנים, כאשר בדיעבד אני יודעת לספר שחמש שנים מתוכו עסקתי בהישרדות ממשית (לא באיים הקריביים...).

לכתבות יומן אישי נוספות:
"התפרקתי, כי גם אינרציה נגמרת בסוף"
אני לא כמו הרופאים מ-ER
"מגיל 16 אני מחכה לגיל 40"
"פסיכולוג - זה מהשורש פסיכי?"
איך הפכתי מ"קורבן" ל"לוחם"

הייתי מטופלת בתרופות פסיכיאטריות ומדי פעם אושפזתי ב"הלל יפה" אצל פרופ' קרסו לטיפול בכאבים שעדיין המשיכו להטריד אותי מאוד.

אני לא יודעת איך אדם ללא כוחות ממשיך לשרוד עם כל כך הרבה עיסוק ביצר הקיום שלו. לא רציתי לחיות אבל לא רציתי למות, רציתי לקחת חופש מהחיים הנוראים שפשטו בי בכול איברי גופי ונפשי.

רק אדם שעמד במצב כזה יכול להבין איזה כוח צריך לגייס כשאין לך אותו. אני מודה למשפחתי ולחברותיי הנפלאות שידעו לעזור ברגעים אלה.

לפרק הראשון ביומנה של מירה בולבה
לפרק השני ביומנה של מירה בולבה

לאתר של העמותה למאבק בכאב

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר