"כאילו לא היה ניתוח"

בפרק הראשון של סיפורי האישי תיארתי את הפיכתי מספורטאית לחולה המרותקת למיטה.

בפרק השני סיפרתי על הניתוח הראשון שהביא לי תקווה מחודשת. בפרק הנוכחי אספר על כישלון הניתוח הראשון ועל הניסיון אצל פסיכיאטר.

לעתים, מאבקים הם בדיוק הדבר הנחוץ לנו בחיינו. אם היינו עוברים את חיינו בלעדיהם, זה היה גורם לנכות ולא היינו חזקים ומחושלים כפי שיכולנו להיות.

לאחר ארבע חודשים בלבד, חזרו הכאבים בגב וברגל, כאילו לא היה ניתוח מעולם. צילום C.T שעשיתי הראה שיש לי היצרות קשה מאוד בתעלת עמוד השדרה בכל חוליות הגב התחתון.

למידע נוסף בנושא היכנסו לפורומים:
פורום כאבי גב, עמוד שדרה
פורום תמיכה נפשית
פורום רפואת ספורט
פורום אורתופדיה
פורום פיזיותרפיה

13 חודשים לאחר הניתוח הראשון, מצאתי את עצמי עוברת ניתוח שני, גם הוא בידי ד"ר שקד במחלקה הנוירוכירורגית בתל השומר.

בניתוח זה פתחו לי את התעלה בשלוש חוליות ואיפשרו לשק הדוראלי של חוט השדרה לנשום, אך לא עשו לי קיבוע של החוליות, זה פשוט לא היה מקובל אצל הנוירוכירורגים באותה עת.

תשאלו ודאי איך חזרתי לאותו רופא, לאותה מחלקה ולאותו בית חולים, ובכן, פשוט האמנתי בו. לאחר הטראומה עם רופא המשפחה, מצאתי רופא שהתייחס אלי, שאמר שהוא לא מוכן לראות אדם שסובל מכאבים, הלכתי אחריו בעיניים עצומות.

לא חשבתי בכלל על נזקים שהניתוח עלול לעשות, הייתי חדורת רוח קרב לנצח את הכאב... אחת ההחלטות שלי בתקופה זו הייתה לצאת מהקיבוץ לפעילות תנועתית בתל אביב. החלטה שבדיעבד הייתה חכמה מאוד.

לכתבות יומן אישי נוספות:
"התפרקתי, כי גם אינרציה נגמרת בסוף"
אני לא כמו הרופאים מ-ER
"מגיל 16 אני מחכה לגיל 40"
"פסיכולוג - זה מהשורש פסיכי?"
איך הפכתי מ"קורבן" ל"לוחם"

בתנועה פגשתי אנשים אחרים, נקיים מכל התייחסות לעברי הספורטיבי היציב כל כך, אנשים שקיבלו אותי כמירה אחרת, לא עוד חזקה כל כך, לא עוד יציבה כל כך, אלא, מירה סובלת, מפגינה גם חולשה, מירה שמתפקדת למרות המאבק הפנימי בכאב.

לא הייתי צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר כמו בבית, קיבלו אותי כפי שהייתי באותה עת ועם זה הרגשתי נוח יותר מאשר לחפש תירוצים להתנהגות החדשה שלי, לא ידעתי להסביר בקיבוץ את עצמי האחר. בתקופה שלאחר הניתוח השני הייתי מלאת אמונה ביכולת שלי להתמודד.

התפקיד שקיבלתי בתנועה היה מלא עניין, כרוך בהרבה שעות עבודה ביום, המון נסיעות ברכב ברחבי הארץ, הייתי פעילה מאוד גם באיגוד האתלטיקה כחברה ומנהלת נבחרות ישראל.

הרגשתי אז שיש בי חוסן נפשי בכמות מספקת. גויסתי כל כולי למאבק בכאב מתוך חוזק ולא מתוך חולשה. עם הזמן שחלף, למרות החוסן הנפשי וגיוס כל משאביי הנפשיים למלחמה בכאבים מצבי הורע והפך לבלתי נסבל.

התחלתי להרגיש בסדקים ראשונים בחוסן הנפשי שלי ותסכול גדול מכך ששני הניתוחים לא צלחו, הסתובבתי עם תרופות נגד כאבים בכיס והייתי מסוממת מהם, אך כואבת מאוד עדיין.

לא ידעתי מה לעשות, לאן ללכת קודם. התחלתי לשקוע בתוך עצמי, נתכנסתי בתוך מבצר גופי החסון אך הדואב. למזלי, חברה טובה שלי שיכנעה אותי ללכת לטיפול נפשי, הופניתי לפסיכיאטר והתחלתי ליטול תרופות נגד דיכאון.

עם כל המצב הנורא שנקלעתי לתוכו, שאבתי טיפות כוח מהמשפחה והחברים הקרובים שלי שהקיפו אותי ולא נתנו לי להישבר. למזלי, רופא המשפחה עזב ובמקומו הגיעה רופאה שהיה לי יותר נוח לשתף אותה במכאוביי.

בינתיים, כיוונה אותי הרופאה שלי למרפאת הכאב של פרופ' קרסו ב"הלל יפה", אצלו עברתי טיפולים שכללו עירויים עם חומרים נוגדי כאב, אבל שיפור ממשי בכאב לא היה. מצבי הנפשי המשיך להתדרדר ונזקקתי לכוחות על אנושיים כדי לקום בבוקר....

לאתר של העמותה למאבק בכאב

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר