"צה"ל אחלה, אבל חושב שאני מצורעת"

עברו כבר שלושה חודשים מהיום שהתגייסתי ועד עכשיו. עברתי טירונות מקוצרת והרגשתי הכי ג'ובניקית שלא חלמתי שאי פעם ארגיש.

לאחר מכן עברתי לסדיר והתחלתי בתפקיד. מכאן אתחיל לספר הכל מההתחלה.

ביום הראשון הגעתי ללשכת הגיוס וביליתי עם המשפחה בתקווה רבה שיעלו אותי על האוטובוס השני לבקו"ם (היום מיט"ב).

הגיעו איתי ההורים, ושתי הסבתות, אחי האמצעי, חבר שלי וידיד טוב שלי. העברתי איתם את הזמן פשוט מצוין עד שלפתע אחי הבכור הגיע ואז באמת התפרצה כל ההתרגשות.

זקוקים לתמיכה נפשית? היכנסו לפורומים:
פורום תמיכה נפשית
פורום בנות
פורום הורים ומתבגרים
פורום אפילפסיה ילדים

כל כך לא רציתי את הדמעות, אבל הן פרצו, מה כבר יכולתי לעשות? אז חיבקתי אותו חזק ונפרדתי ממנו.

הקראת השמות של העולות לאוטובוסים התחילה, ואחרי רשימה די ארוכה, הייתה מעין הפסקה שנתנה לי קצת נחת כי הייתי בטוחה שאני עולה על האוטובוס השני.

לא עבר הרבה זמן והקראת השמות של האוטובוס הראשון המשיכה. ומהר מאוד מצאתי את עצמי רצה לאמא ובוכה שאני כבר לא רוצה להתגייס. עבר לי החשק, אך מה לעשות, היום והשעה הגיעו, וכמו מורעלת טובה על האוטובוס עליתי.

הגעתי לבקו"ם - חוויה ממש לא מרגשת. שני חיסונים שכלל לא כאבו, תרומת מוח עצם, בדיקת D.N.A. שממש לא זכורה טוב וצילום רצחני לחוגר.

הניסיון להחדיר בנו משמעת צבאית כבר ביום הראשון, העלה בנו הרבה גיחוך וצחוק. אבל בסך הכל שרפנו יום באופן נחמד.

הגעתי לקצין מיון, הגיע תורי סוף סוף. רציתי כבר לדעת מה קורה איתי (הרי אני בגיוס כלל צה"לי). אמרו לי שאני אהיה רכזת כוח אדם. שמחתי כי זו הייתה העדפה הראשונה שלי במנילה (שאלון העדפות).

הגעתי לבה"ד 11 (בסיס הדרכה למקצועות האנוש) והתחלתי קורס וטירונות שיחד אורכם כחמישה שבועות.

הטירונות הייתה בדיחה אחת גדולה, מהסיבה הפשוטה שלא עשינו כלום, לא ריצות לא עונשים של 20 שכיבות סמיכה, פשוט ישבנו בכיתות למדנו על המקצוע ועל טירונות במצגות. הכי הרבה ריצות שהיו לנו, היו במטווחים ובשיעורי ספורט, וגם זה לא בדיוק.

המפקדים דאגו לשעות שינה שלי וזכיתי לישון שעה אחת יותר מכולם, זכיתי לשבע שעות במקום שש שעות מטכ"לי (שאגב, השתנו עכשיו לשבע).

לא הייתי צריכה לדאוג ולהילחם על השעות שינה שלי. קיבלתי אותם על פי הוראות הפטור שקיבלתי מרופאת היחידה.

דאגתי לראות את רופאת היחידה כבר ביום הראשון שלי בצה"ל כדי שיכירו בבעיה שלי ויתנו לי יחס בהתאם. זכיתי לפטור משמירות לילה וזה היה פטור מגניב ומקומבן היטב.

בלילה, הכדורים שאני נוהגת ליטול נפלו כפי שחששתי. אבל למזלי ישנתי בחדר ויכולתי למצוא את הכדור, עשיתי הרבה "פְוּוּוּ" ושתיתי את זה.

הייתי תמיד עם אמא בקשר. להרגיע אותה שהכל עובר פשוט בסדר. היו רגעי משבר, לדוגמא בימי רביעי, יומיים לפני החזרה הביתה, כי כבר הייתי עמוסה בלחץ וגעגועים עזים.

בימי חמישי - בכלל היה משבר, אבל לא רגיל, משבר במשמעת עצמית. לא ישנתי את השבע שעות מרוב התרגשות שמחר בבוקר אני "מסתלקת" הבית.

המשברים האלו בעצם היו הפעמים היחידות שהייתי ישנה רק חמש, שש שעות, ואז הייתי חוזרת הביתה ומתרסקת למיטה מרוב עייפות.

אני חייבת להודות שאלו היו השבועות המתישים ביותר, הייתי מתרסקת מהרגליים בכל פעם מחדש. ועד שסוף סוף התחלתי להתרגל - סיימתי טירונות.

תמו ארבעה שבועות. היה עלינו למלא טופס בו אנו רושמות שלושה בסיסים בהם היינו רוצות לשרת, ולבחור - קרוב או רחוק לבית.

בחרתי שלושה בסיסים סגורים (בסיסים שלנים בהם באופן קבע ויוצאים סוף שבוע הביתה) שקרובים יחסית לבית.

היום האחרון של הקורס והטירונות הגיע, הרגע של הפגישה עם קצין המיון כדי לשמוע לאן שולחים אותי, כולי תקווה והתרגשות שישלחו אותי לבסיס סגור, לא רוצה פתוח (יומיות זה מבחינתי סתם להיסחב באוטובוסים כל יום הלוך חזור).

נפגשתי עם קצין המיון. אמרתי לו שחשוב לי להיות בבסיס סגור, להרגיש יותר צבא ופחות עבודה, מאחר ולעבוד יהיה לי את כל החיים שלי וצבא זו זכות שניתנה לי לעשות במשך שנתיים, אז למה לא לנצל את זה?

ואז הם אמרו לי שם של בסיס, חצי שעה נסיעה מהבית. בסיס פתוח. יצאתי משם עם דמעות, חברה שלי אמרה לי שזה לא סוף העולם, אחרי הכל, אני חצי שעה מהבית, יש משהו בדבריה, אבל גם יש משהו בטענה שלי.

בלי לפגוע בתדמית של הצבא, וצבא זה אחלה (אני מורעלת צבא), הרגשתי כאילו מתייחסים אלי כאל מצורעת, ההרגשה נבעה מתוך ידיעה שהם לוקחים את האפילפסיה כפונקציה.

עוד ביומן של טלי אדטו:
לראות את עברי בפעם הראשונה
להתפשט, ואז לחכות להתקף
ילדה אפילפטית, עם רשיון וצבא
"גם אני רוצה לתרום דם"
"מה יקרה אם אקבל התקף ברמזור?"

הפסקתי את הדמעות וניסיתי להפיק את החיובי שבדבר. למדתי אולי בדרך הקשה שלא בצבא, ולא בחיים, אף פעם לא שואלים אותך באמת מה את רוצה. המערכת תמיד פועלת על פי צרכיה ורק לאחר מכן על פי רצונותייך. אז אני מנסה בסך הכול להתאים את עצמי למערכת כדי להשיג את שלי.

בינתיים עברתי לסדיר, אני מתפקדת במקצועי בתור רכ"אית (רכזת כח אדם). התפקיד מעניין אותי, דרכו אני לומדת הרבה מאוד והוא גם תורם רבות לידע שלי על הצבא והתנהלותו.

אני חוזרת בדרך כלל שפוכה מעייפות הביתה. לא כיף לקום כל יום בשש בבוקר ולחזור בסביבות שש בערב כשכבר חשוך, אני הרוגה מעייפות, רעבה, ועוד שעה יש לי חוג - אז לא טוב לאכול לפני. נראה, אולי אחרי חודשיים בסדיר אני עוד אתרגל להיות תמיד עייפה, או להתעלות על העייפות שלי.

אגב, רכזת כוח אדם מטפלת בחיילי הסדיר: דואגת לחופשות ה"רגילות" שלהם, מטפלת בנפקדים ועריקים (חיילים שברחו מהצבא בזמן שירותם), דואגת לקבלת תלושי משכורת ועוד.

בינתיים, אין לי עוד מה להוסיף על התנהלות המערכת הצבאית, אחרי הכל אני עדיין "צעירה", אבל אני עוד אלמד ואשתף.

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר