"יש לי בעיה בגב, לא בעיה נפשית"

בפרק הראשון סיפרה מירה על חמישה החודשים הראשונים שעברה מאז תחרות זריקת דיסקוס שבה נפצעה. כעת היא ממשיכה:

אמר מי שאמר: ש"הספורט יפה לבריאות". זה יכול להיות אחד מהשניים הבאים: או שאדם זה לא עסק בספורט מימיו, או שאולי התכוון ש"הספורט יפה לבריות", כי אחרת קשה להבין משפט בנאלי כל כך.

אני היא ההוכחה שהספורט איננו כל כך יפה לבריאות. בהמשך לפרק הראשון שעסק בכאבי גב שהשביתו אותי לחמישה חודשים של שכיבה במיטה, אספר בפרק זה על התקופה שלאחר מכן.

היה ברור לי מהתחלה שאני חוזרת לספורט. החלטה זו סייעה לי מאוד במהלך חודשיים של טיפולים פיזיותרפיים יום יומיים, אליהם הוספתי שחייה בבריכה ועבודה עם משקולות לחיזוק הגוף.

לפורומים בנושא כאב:
פורום תמיכה נפשית
פורום כאב ורפואה סינית
פורום נכויות, מחלות כרוניות
פורום פיזיותרפיה
פורום כאבי גב, עמוד שדרה

הפכתי להיות כלואה בתוך כאב איום ונורא, אך מאוד רציתי להחזיר לעצמי את עצמי - את עצמי שנעלם עקב הכאבים שכל כך סבלתי מהם בעת ההיא.

אז עוד האמנתי שהדרך היחידה להישאר שפויה היא חזרה לספורט ושזה האני שלי, המוכר לי והכל כך חביב עלי. בדיעבד כנראה שהייתי תמימה מדי.

למרות שהמשכתי לסבול מכאבי גב לקחתי החלטה שבדיעבד היתה מסוכנת מאוד - החלטתי לחזור לאימונים סדירים בזריקת דיסקוס, כי את כדור הברזל כבר לא יכולתי להרים.

כשראיתי שאינני יכולה לעמוד עוד באימונים בשל כאבים רצחניים, החלטתי בניגוד לדעת הרופאים, שאת 16 שנות האתלטיקה שלי לא אסיים בכניעה לכאב, אלא על דוכן המדליות באליפות ישראל, גם ללא אימונים סדירים ולא חשוב איזה צבע יהיה למדליה.

וכך היה. עמדתי על דוכן המדליות, בפעם האחרונה בחיי הספורטיביים, עם דמעות בעיניים לא משמחת גודל המעמד, אלא מכאבים קשים שרק אני ידעתי עליהם ומהסוף העצוב כל כך לקריירה רבת שנים של שיאים ואליפויות מדינה. ידעתי שעל דוכן המנצחים הזה כבר לא אעמוד עוד לעולם.

שפופה מצער ירדתי מהבמה, כואבת כל כך, מתוסכלת כל כך ולא יודעת מה אעשה מחר בבוקר. ואז קיבלתי עוד החלטה - לא להתכנס בתוכי ולא להיכנע לכאבים.

הצטרפתי כחברה לאיגוד האתלטיקה כדי להמשיך ולהיות קרובה לספורט שכל כך אהבתי. לא ידעתי אז כמה קשה יהיה לי לבוא לאיצטדיון ולראות את האתלטים בפעולה, לעומתי - שבר כלי כואב.

כך המשכתי בשגרת חיי, הכאבים התגברו וכבר לא יכולתי לדרוך על רגל שמאל. לאורך כל הדרך לא יכולתי לסלוח לרופא המשפחה על ההתעלמות שלו ממצבי בחמישה חודשי הגיהנום שעברתי.

ניתקתי קשר עם המרפאה, ובשלב מסוים, כשהרגל כבר לא תפקדה, הגעתי בעזרת רופא הנבחרת לד"ר שקד בתל השומר, שנדהם מהמצב ומיד העלה אותי על שולחן הניתוחים.

ליומנים אישיים נוספים:
לראות את עברי בפעם הראשונה
"הוא נוגע בה רק בחושך"
"אני והקטטר שלי"
"תתפלאו. אני לא מפלצת"
להגשים חלום, ויהי מה

כל כך רציתי להבריא עד ששמתי את כל יהבי על הרופא ועל הניתוח שעמדתי לעבור. ראיתי רופא שרצה לעזור לי, ובמצבים של אובדן שליטה על בריאותנו, אנו תלויים ברופאים שלנו ובהם תולים את התקווה להחלמה.

שנה וחצי מאז תחילת הסיפור עברתי ניתוח שבו הרופא ניקה לי מפרק בתעלת עמוד השדרה שישב על שורש עצב, ו"חגג" עלי ללא רחמים.

לאחר אשפוז של שבועיים חזרתי הביתה שמחה ועליזה, כאילו רוצה לצעוק: "יש לי משהו בגב ולא בעיה נפשית". איזו הרגשה נפלאה זו להוכיח לרופא המשפחה שצדקתי לאורך כל הדרך, ושסבלתי בגלל סיבה מוצדקת ומוכחת, ואינני צריכה לפקפק במצבי ולהרגיש רע עם הכאבים - כפי שנתן לי להרגיש רופא המשפחה.

לאחר הניתוח הרגשתי הקלה ממשית בכאב, אך לא ידעתי שהרגשה זו תחלוף כעבור ארבעה חודשים.

המשך יבוא...

לפרק הראשון של יומנה של מירה בולבה

לאתר של העמותה למאבק בכאב



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר