גמילה מחיתולים - עצירות ושליטה בסוגרים

במאמר הראשון בנושא גמילה מחיתולים, הסבירה ד"ר רוני סולן בפירוט רב כיצד הילדים תופשים את הפרשותיהם, מדוע הם חוששים מאובדן ההפרשות, וכיצד נכון לגמול פעוטות מחיתולים

במאמר השני בנושא הסבירה ד"ר סולן בנוגע לתגמול הפעוט על מאמציו לעשות צרכים "כמו גדול", ועל הבנת הפסיכולוגיה שמאחורי הקשר לחיתול והקושי להתנתק ממנו.

במאמר הנוכחי מגלה ד"ר סולן עולם חדש שמטריד אימהות ואבות רבים: תופעות העצירות על סוגיהן השונים, תופעת ההרטבה, איך מטפלים, ואיך מתייחסים לילד.

עצירות בשליטה. נירה (בת שנתיים ו-10 חודשים) מתאפקת, שומרת על תחושת "מלאות" בבטנה ואומרת שכך היא מרגישה חזקה, זה גם מתבטא במשחקים שלה עם הבובה.

היא עוצרת בתוכה את הפרשותיה ומפתחת בהדרגה עצירות, כך היא שולטת בעצמה ובעיקר באמה. נירה מצליחה להדאיג את האם, ולהכעיס אותה בדרך פסיבית המסתירה את התוקפנות שלה, שהרי היא זו שסובלת מעצירות.

התפתחותה של נירה תקינה ולכן לאחר ארבעה ימי עצירות גובר אצלה הצורך המולד לשמור על גופה ולהשתחרר מהפרשותיה. וכך, ללא התערבות חיצונית, נירה מתרוקנת על פי רצונה שלה.

למידע נוסף על גמילה מחיתולים, עצירות היכנסו:
פורום פסיכולוגית ילדים, יעוץ להורים
פורום רפואת תינוקות, טיפול בתינוקות
פורום הרטבת לילה
פורום פסיכולוגיה - הגיל הרך
פורום התפתחות תינוקות

אך כאן נהנית נירה מצורת שליטה חדשה באמה: היא דורשת ללכת לשירותים דווקא כאשר האם ממהרת לעיסוקיה ומכריחה את אמא "להתאפק" ולהמתין בסבלנות עד שתתרוקן. באופן זה נירה שולטת באמה מבלי לפגוע בעצמה.

עצירות הרגלית. אצל ארז (בן שנתיים ו-10) המצב הרגשי שונה. ארז מפתח סימפטום עצירות הרגלית כהגנה בפני החרדה.

העצירות דומה לכאורה אצל ארז ואצל נירה, אולם אצלו הסימפטום פועל כהגנה נגד החרדה, בעוד שאצלה הינו ביטוי תוקפני נגד אמה.

בשונה מנירה, המטפחת את גופה ושולטת בעצירות ובהתרוקנות תוך הנאה, ארז אינו שולט בעצירות, כתוצאה מהחרדה מאובדן ומנטישה, והיא הולכת ומחמירה.

ארז אינו מתרוקן במשך ימים רצופים, מרגיש לחץ בבטנו, אך אינו מקשר בין כאבי הבטן לבין העצירות ההרגלית שלו.
אמא חרדה מהעצירות שלו, מנסה לשכנע אותו לעשות קקי, מפחידה אותו שעוד מעט הוא יתפקע, אך דבר לא עוזר.

כל התייחסות כזו של האם רק מגבירה את החרדה. בדאגתה מנסה האם לטפל בו בפתילות משלשלות. ארז חווה את החדרת הפתילות כפולשנות, כפגיעה בגופו וכהתעללות.

כשהפתילות גורמות לשלשול, "רכושו" בורח ממנו והוא מתרוקן ללא שליטה בגופו ובתוצריו. בעקבות השלשול הכפוי המצב חוזר לעצירות הרגלית כרונית, שמחמירה ונמשכת ימים רבים.

רוצים לדעת איך מתפתח תינוקכם? היכנסו למחשבון התפתחות התינוק

רופא המשפחה מציע חוקן כטיפול נוסף, ובחווייתו הסובייקטיבית של ארז שוב פולשים לתוך גופו, מכאיבים לו, אונסים אותו ומשאירים אותו מרוקן ופגוע. כוחו אובד לו, הוא שוקע בדיכאון, מכונס בעצמו עם מוצץ בפיו וממאן לשחק, לאכול או לשתף פעולה עם הוריו.

ברוב דאגתה אמו של ארז פונה אלי להתייעצות פסיכולוגית. בשל גילו הצעיר אני מעדיפה לטפל בו באמצעות הוריו; ראשית להרגיע אותם ולעזור להם לכבד את צרכיו הייחודיים כפעוט.

האם מתקשה לשתף פעולה, היא מלאה ספקות אם יצליח ארז בסופו של דבר להתגבר על העצירויות ונפגעת מהתנגדותו ללכת לשירותים כמצוותה.

אני מדריכה את ההורים לשחק עם ארז בפלסטלינה ובצבעי גואש, ליצור תחליפים להפרשות שלו ולשמור על יצירותיו החדשות. באמצעות משחק כמו איסוף צעצועים קטנים בשקיות וריקון השקיות רק בהסכמתו - חוזרת אליו השליטה.

אט אט עולה ארז על מסלול משחק ה"כאילו" במקום לשמור הכול "בפנים". ארז מפיק עם הוריו טקס קבוע חדש בכל בוקר: הוא מרוקן שקיות שמילא ביום הקודם, בוחר בבית חפצים קטנים אחרים, ממלא שוב שקיות, משאיר אותן מלאות במגירת השולחן ונפרד מאמא בדרכו לגן עם אבא.

אמא אומנם מסוייגת מהשקיות אך משתפת פעולה. ארז מפתח אמון בהוריו, מאמין שאיש לא ייגע בשקיות המלאות שלו ורוכש ביטחון בעצמו וביכולתו לשמור את רכושו בדמיונו. במקביל, משך העצירות מתקצר ואני מעודדת את ההורים לתגמל אותו ולתת לו חיזוקים חיוביים על יכולותיו החדשות. לאחר כחודש נוסף נפסקה העצירות.

הפרשת צואה לא רצונית. גידי, ילד אינטליגנטי בן שלוש וחצי, בן להורים מבוגרים החרדים לו כל העת, מגוננים עליו הגנת יתר ואינם מעודדים את עצמאותו.

הוא הופנה אלי לטיפול בשל הפרשה לא רצונית של צואה (Encopresis) בתחתוניו. אמא "הצליחה" לגמול את גידי מחיתולים כבר בגיל שנה, כלומר הוא היה בשליטה מלאה על הפרשותיו זמן רב לפני שהיה מסוגל לחוות גמילה בשליטתו וביוזמתו.

כשהיה גידי כבן שלוש וחודשיים נולד לו אח, וגידי החל להתעניין באופן אובססיבי בעשיית "קקי" בחיתול של אחיו התינוק. כמה שבועות לאחר מכן החלה אצלו תופעה של אי שליטה בסוגרים.

במהלך הטיפול גידי חושף הנאות תוקפניות, בין היתר הוא מנסה לזרוק חפצים בחדר הטיפול (משחק תחליפי לאנקורפרזיס, לחוסר איפוק ולפיזור).

גידי מופתע מכך שאני שמה גבול להתנהגותו: מותר לזרוק לפינה מסוימת בחדר ואסור במקומות אחרים. בחלוף כחודש גידי מחליף את זריקת החפצים בפיזורם כך שלא נשאר מקום ריק על הרצפה.

לקראת סיום אחד המפגשים אני מציעה לגידי למיין את הצעצועים שפיזר ולשים אותם למשמרת בקופסה מיוחדת. גידי מסכים ובהמשך מתחיל לבטא הנאה מאיסוף הצעצועים לקופסה (פעילות תחליפית לשמירת רכוש).

בראשית כל מפגש הוא בודק אם הצעצועים נשארו בקופסה בדיוק כפי שהשאירם ומגלה שמחה על כך ששמרתי אותם עבורו. לאחר כשבועיים גידי מתחיל לעמוד על זכויותיו, דורש ממני חיזוקים חיוביים כמוסכם בכל פעם שהוא מצליח להתאפק ולשלוט בצרכיו בביתו.

גידי מבטא בהדרגה רכושנות כלפי הצעצועים אצלי ובמקביל גוברת שליטתו בתוקפנותו, תוך שהוא מביע במילים (ולא במעשים) את כעסו עלי שאולי ילד אחר שיחק בצעצועים "שלו".

הוא מתחיל לגלות סקרנות למעשי במפגשים עם ילדים אחרים, מבטא קנאה ורצון לבלעדיות עלי. הוא מגלה רצון להרגיז אותי בכך שלא יאסוף את הצעצועים, אך מפחד שילדים אחרים ישחקו בהם הוא מתאפק, אוסף אותם ומרגיש עצמו חזק.

גידי מתחיל להתחשב בי, הוא מחייך אלי מדי פעם, מרים כמחווה את קופסת הצעצועים ונותן לי אותה למשמרת: "שלא תתכופפי". הוא מופתע שאני מאפשרת לו להביע את רגשותיו ונהנה להרגיש כבעל הכוח בין שנינו.

הערך העצמי החיובי שלו מתחזק, בד בבד מתמעטת בהדרגה תופעת האי שליטה בצרכיו. לעומת השינוי המהותי לטובה שחל בגידי במהלך הטיפול, להוריו היה קשה לשנות את הרגלי הגנת היתר כלפיו ולעודד את עצמאותו, ובהמשך התמקדה עבודתי הטיפולית איתם.

לכתבות נוספות על גמילה מחיתולים, הרטבת לילה:
אי שליטה בסוגרים אצל ילדים
הסבון בכה מאוד - על סרבני אמבטיה
ילד שני, ומה עם הראשון?
הילד לא רוצה לישון? תרדימו אותו
הרטבת לילה - המדריך המלא

המלצה: עדיף לפתח בפעוט תחושת שליטה בגופו, לכבד את פרטיותו, לאפשר לו מרחב מספיק לבחור בעצמו מתי להתרוקן מהפרשותיו ולתגמל את הישגיו.

תזונה מתאימה, שתרכך את ההפרשות, מבלי לגרום שלשול, עשויה להקל על מצבי העצירות. פניה לייעוץ פסיכולוגי הינה הכרחית במצבים של עצירות עקשנית. כאשר אין די באמצעים אלה ניתן להיעזר בתרופות דרך הפה במקום פתילות וחוקן, שהם טיפולים חודרניים ונחווים על ידי הפעוט כמעשה תוקפני.

הרטבה (enuresis). אלון (בן חמש) הופנה אלי לטיפול בשל הרטבה משנית לאחר שכבר היה "יבש" כשנתיים. אימו סיפרה בגאווה שאלון הינו ילד טוב במיוחד ועוזר לה רבות.

נדיר שהוא כועס ולרוב הוא מוכן לוותר לאחיו הקטן על צעצוע. בשעת הטיפול משחק אלון במכונית כיבוי אש, תחליף להרטבה: הוא כבאי המתיז מים על בניין בוער ומציל מתוכו ילד קטן, וכועס עלי על שאינני מרשה לו להתיז מים של ממש בחדר הטיפול, כי הוא "צריך להציל את הילד".

במשחקו ניכרת תוקפנות סמויה במסווה של הצלת חיים. אני אומרת: "אתה מפחד לפגוע באחיך הקטן, שכל כך מפריע לך, ולכן אתה נותן לפיפי שלך לצאת ולהרטיב אותך במקום אותו".

המשחק חוזר על עצמו בווריאציות שונות, עד שיום אחד אלון מכריז: "יותר לא אתן לפיפי לצאת ולהרטיב אותי", ואכן ההרטבה נפסקת בד בבד עם שינוי במשחק הכבאות: הפעם הכבאי מתיז מים בתוקפנות על ילדים מרגיזים (מעין פיזור הפגנה) ולא לצורך הצלתם.

אלון החל לגלות אסרטיביות, יותר תוקפנות, הוא מסרב לוותר על צעצועיו לטובת אחיו וחבריו. ההורים מבטאים אכזבה על שאלון כבר אינו הילד הטוב כפי שהיה, אך מברכים על גמילתו מהרטבה.

הדוגמה של אלון הינה מהיותר שכיחות, ומתמקדת ב"בחירתו" הלא מודעת לפגוע בעצמו במקום באחיו באמצעות סימפטום של הרטבה על רקע חרדה מאובדן שליטה בתוקפנות.

לחלק א' של המאמר על גמילה מחיתולים

לחלק ב' של המאמר: גמילה מחיתולים - פסיכולוגיה לגיל הרך

לאתר של ד"ר רוני סולן ולמידע על ספרה: חידת הילדות



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר