מחלת ההרפס. ניפוץ מיתוסי השלבקת

מחלת ההרפס (שלבקת) נגרמת על ידי נגיף השלבקת הפשוטה ופוגעת בעיקר בריריות הפה ואברי המין. הרבה פחדים, דעות קדומות, סטיגמות חברתיות, רגשות אשם, והקשרים שליליים נקשרו למחלה ועל כן מצאנו לנכון להביא בפני הקוראים מספר עובדות והסברים שעשויים, כך אנו מקווים, למתן רגשות אלו.

מה קורה בעקבות מגע עם הנגיף? ההדבקה נעשית כתוצאה ממגע של ריריות עם הוירוס, כאשר הרירית שלנו נחשפת לרירית של אדם נגוע. הוירוס אינו חודר דרך עור תקין ובריא, אולם תיתכן הדבקה בעור סדוק, פצוע או פגוע.

בעת מגע עם הנגיף והידבקות במחלה הנגיף יתרבה באזור הכניסה, משם הוא יעבור דרך העצבים לעמוד השדרה ושם הוא יישאר "רדום" לזמן בלתי מוגדר, חודשים או שנים. כדאי שתדעו, שההדבקה בנגיף עוברת בלמעלה מ-95 אחוזים מהמקרים של הדבקה ברירית הפה ובכ-70 אחוזים של הדבקה באברי המין ללא שום תסמינים. במילים אחרות - "הלך עלינו" - נדבקנו בהרפס, סביר שלא נדע מכך כלל, כי לא תהיה להדבקה שום ביטוי חיצוני, עד אשר תהיה התפרצות של מחלה פעילה.

לעיתים קרובות אני ניתקל באנשים עם התקף של הרפס באברי המין החושדים בבני זוגם והכועסים עליו על שהדביק אותם במחלה. לא עובר יום ללא שאצטרך להפעיל את כל כושר ההסברה והשכנוע שלי כדי להבהיר, שהופעת המחלה אינה תוצאה של הדבקה עכשווית, אלא ביטוי ל"התעוררות" הנגיף והתלקחות של מחלה שנרכשה זמן רב קודם לכן והייתה "רדומה" בגוף ועל כן האשמה להידבקות איננה בהכרח הפרטנר הנוכחי.

יתרה מזאת, אני מסביר תמיד, שאין מקום לפאניקה, שכן מצב החולה בעת הפניה לרופא אינו שונה מזה שיהיה שנה ושנתיים קודם לכן. אז כמו עכשיו יש לחולה את אותו הנגיף, אשר לצערנו יישאר בקרבו לעד, אלא שעתה הוא יודע את אשר היה קיים כל העת אולם ללא ידיעתו.

הדבקה

הידבקות במחלה מתרחשת בעת מגע ישיר עם נשא המחלה. מאחר והוירוס רגיש מאד לתנאים חיצוניים אין כמעט מקרים של הידבקות באמצעות חפצים, כלי מיטה או כלי בית שונים ובוודאי שלא על ידי אסלות או כלים סניטריים אחרים. הוירוס רגיש מאד לכלור ומתוך כך אין הדבקה ממי בריכות.

בעבר חשבנו שההדבקה מתבצעת רק בעת שקיימים נגעים פעילים בעור, תקופה קצרה לפני הופעת הנגעים ותקופה מסוימת לאחריה. עם פיתוחן של שיטות גילוי ואבחון חדשות ורגישות ביותר התברר, שקיימת הפרשת וירוסים גם בעת שאין נגעים עוריים פעילים. יתירה מזאת, כיום ברור לנו שרוב ההדבקות קורות דווקא בעת שאין נגעים עוריים פעילים. בעבודות מבוקרות היטב הוכח שלמעלה מ-80 אחוזים מההדבקות בין בני זוג קורות בעת שהמחלה "רדומה".

במחקרים בבני זוג נשואים אשר אחד מהם נושא את הוירוס, נמצא שיעור הדבקה של כ-10 אחוזים בשנה אצל גברים ו-17 אחוזים בשנה אצל נשים. שיעור ההדבקה בקרב סטודנטים הוא שני אחוזים בשנה (אצל הומוסקסואלים ארבעה אחוזים).

במדינות מערביות תופסת מחלת ההרפס של אברי המין מקום שני בין מחלות המין, אחרי היבלות הויראליות (HPV), ושעור הנשאים נע סביב 30 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת. שעור הנשאים של הרפס של רירית הפה והשפתיים מגיע ל-85 אחוזים. חשוב לציין שמתוך כל הנשאים, 20 אחוזים עברו התקף פעיל של המחלה ויודעים על קיומה. 20 אחוזים נוספים לא פיתחו מעולם שום תסמין של המחלה. לעומת זאת, רוב הנשאים בקרב הנשים (60 אחוזים) פיתחו נגעים פעילים בעבר, מבלי שזיהו אותם כהרפס ומבלי שידעו על כך. המסקנה היא שבכל נגע חשוד או תחושה לא תקינה (גרד, גירוי, צריבה, כאב, הפרשה) כדאי להיבדק אצל רופא.

ועוד כדאי לדעת, העובדה שהינך "חולה בהרפס" (כלומר נושא את הנגיף) אינה מחסנת אותך בפני הדבקה נוספת. קיימת אפשרות ליותר מהדבקה אחת, לא ניתן להיות שאננים ויש להיזהר תמיד.





* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר