"האם אקבל התקף אפילפסיה בצבא?"

מתגייסת לצבא.

השנה עברה, החודשים גם והימים פשוט חלפו מהר מאוד, ועוד כמה ימים אני "נזרקת" לעולם אחר וחדש של משמעת.

אחרי מחשבות רבות על אם יגייסו אותי או אם אני אתנדב, על ימים ולילות שהעברתי בחרדה ותכנונים על המלחמות החריפות שאלחם כדי להתגייס כמו כולם, בעצם גיליתי שלא נזקקתי כלל למלחמות, ושגייסו אותי די בקלות.

טוב, נגמרו אז הפחדים האלה ופינו מקום לפחדים חדשים. עכשיו, יש לי חרדות אחרות שתוקפות אותי ללא הרף: אני חוששת ממה שיהיה בצבא, אני מפחדת מאחריות אישית, מהצורך להקפיד על נטילת כדורים וחושבת על מה יקרה אם ייפול כדור ויאבד, ובעיקר על מה יקרה אם יהיה לי התקף אפילפסיה - האם עלי לדווח על כך או לשמור את הדבר בחשאיות, בשקט, לעצמי?

אני מפחדת שאם יהיה לי התקף ואני אדווח עליו, יזמינו אותי לשיחה וימליצו לי אולי לעזוב את הצבא. הרי זה התקף, וזו אחריות לא קטנה, זה עוסק בחיים שלי, אבל זו בדיוק האחריות שהצבא לא מעוניין לקחת.

הם לקחו עלי אחריות מהרגע בו נתנו לי פרופיל מגויס. אני רוצה שהם ימשיכו את האחריות הזו, לטוב ולרע, לאורך שירות מלא, מתחילתו ועד סופו.

אבל אולי, בעצם, יציעו לי לשוחח על כך עם הכיתה או הפלוגה שלי, ואף על פי ש"נפתחתי" בנושא ואני מדברת עליו בחופשיות, קשה לי לדבר בחופשיות עם קבוצת אנשים שאני לא מכירה, ובכלל, הסיטואציה הזו של לעמוד מול קבוצה היא מאוד מפחידה ומלחיצה.

ממה אני עוד מודאגת? האם אני אקבל מספיק שעות שינה ומנוחה? האם לא ישכחו את הזכויות הנוספות שלי (הקלות) שניתנו לי - כי אחרי הכל, החרדות מהגדנ"ע לא נעלמו. טירונות זה לא שבוע, זה חודש, ובגדנ"ע נאלצתי להתמודד עם התקף אחרי שלושה ימים בלבד של שינה לא מאורגנת.

הנירולוג שלי אמר לי שאמורים לתת לי שמונה שעות שינה - האם יתנו לי את שמונה השעות שלי ברצף? אם לא, יהיה חבל שאני אתפרק אחרי יום וחצי.

עוד ביומן של טלי אדטו:
לראות את עברי בפעם הראשונה
להתפשט, ואז לחכות להתקף
ילדה אפילפטית, עם רשיון וצבא
"גם אני רוצה לתרום דם"
"מה יקרה אם אקבל התקף ברמזור?"

ועוד משהו - איך אני בעצם מחדירה לתודעה של אמא שלי שבאמת מגייסים אותי והיא לא חולמת את כל זה? הרי בסה"כ אני לא הפסקתי לחפור לה על זה שאין מצב שאני לא אתגייס, ואם לא יגייסו אותי, אז אני אלחם עד שיגייסו אותי גיוס חובה!

אז איך אני מעבירה לה את החרדה הנוראית הזו שעוברת עליה, שמא האחריות שלי תשכח ממני, או שפתאום יגרם לי להתקף לא רצוי (כזה שלא ביקר אותי כבר המון זמן)?

כבר כמעט חודשיים שאני מארגנת לי את התרופות לבד ומדי פעם מגיעה ממנה שאלה: "את לא שוכחת לקחת תרופות? אחרי הכל אני כבר לא מכינה לך אז אני לא עוקבת אחר המתרחש..." היא תמיד דואגת להזכיר לי שאני כבר אלמד להסתדר עם התרופות בטירונות ובצבא... ואם לא, חסר לי!

ובעיקר - איך אני יוצאת מהבועה של תלמידת תיכון באזרחות והופכת לחיילת?

יש לי הרבה שאלות לא פתורות, המון סימני שאלה, ורק הזמן ייתן לי את המענה הכי טוב. אז בעוד פחות משבוע (ב-22.10.07) אני נפרדת מהאזרחות לשנתיים ואומרת שלום לצה"ל. מקווה שיהיה לי שירות קל, ובלי התקפים.

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר