גם רופאים מתביישים לדבר על השמנה

אם יש מקום אחד בו אנחנו לא צריכים להתבייש, למרות שלא תמיד אנו חשים כך, הרי שמדובר במשרדו של הרופא.

חולה ישגה בכך שלא ישתף את רופאו האישי במידע על הרגל רע, במיוחד אם מדובר בעישון או כל התמכרות אחרת.

נדמה כי לא רק אנחנו כחולים חוטאים בכך, גם רופאים מסתבר. כאשר הנושא נוגע להשמנת יתר, גם הרופאים מגלים סוג של מבוכה ולא תמיד מעירים לפציינטים שלהם על הבעיה.

מחקר חדש שנערך במרפאת מאיו קליניק במינסוטה, ארה"ב, ושממצאיו פורסמו בטיימס מגזין בסוף אוגוסט 2007,
מצא כי רופאים רבים לא מאבחנים נכון את מצבם של מטופליהם כשמדובר בהשמנת יתר.

המחקר בחן למעלה מ-2,500 חולים שהוגדרו כבעלי משקל יתר, כאשר כולם נכחו בבדיקה שגרתית שנתית אצל רופאם האישי.

מהמחקר עולה כי למרות שכל ציבור המשתתפים סבל מהשמנת יתר, רק אחד מכל חמישה חולים הוגדר על ידי הרופאים כבעל משקל עודף.

הפער בין האמת המרה, הקובעת כי כל החולים סבלו ממשקל יתר לבין הנתונים שרשמו הרופאים, מצביע על חוסר תקשורת ברור בין הרופאים לחולים בנושא זה.

מבין אלו שכן הופיעו בגיליון הרפואי כבעלי משקל עודף, הרי שהיה יתרון ברור לחולים שנרשמו לתוכנית להרזייה דרך רופאיהם.

במקרה הזה, הסתרת הנושא בגלל בושה עלולה להיות קטלנית. השמנת יתר הוכחה מזמן כגורם ישיר למחלות לב, סוכרת ועוד מיני תחלואים רבים, כך שבסופו של דבר הסובל העיקרי מההשמנה יהיה החולה עצמו.

"אם אין לכם תוכנית מסודרת להפחתת משקל, הרי שהסבירות שתאבדו ממשקלכם הינה נמוכה", קובע ד"ר וורן ת'ומפסון מעורכי המחקר. עובדה זו רק מחדדת את מסקנות המחקר.

מדוע רופאים "מתביישים" לציין את עובדת ההשמנה בגיליונות הרפואיים של חוליהם השמנים? הרי הימנעות מהצהרה על העובדות מונעת מתן טיפול מתאים.

העובדה היא ששיחה על בעיות משקל, הופכת סבוכה יותר לרופאים, כאשר מדובר בילדים. לפי מחקר משנת 2005, רופאים מאבחנים ילדים כסובלים מעודף משקל רק באחוז אחד מן הפעמים בהם נמצא לפניהם ילד עד גיל 18 הסובל מהשמנה.

ד"ר מארק ג'ייקובסון, מעורכי אותו מחקר, טען כי הורים לילדים הסובלים מהשמנת יתר נמצאים בנקודה רגישה בעצמם בנוגע לבעיה זו של ילדם.

חלק מתחושת האשמה של ההורים נובעת מן הידיעה שהשמנת יתר היא בחלקה עניין גנטי, ולכן הם חשים כי הנושא הוא "באחריותם", שכן הם אלו ש'העבירו' את הגנים הבעיתיים לילדיהם.

הורים אלו גם חוששים להעיר לילדיהם על הרגלי אכילה לקויים, מתוך חשש שהערות רבות מדי לילדים יפתחו אצלם בעיות התנהגותיות הקשורות באכילה, כגון בולימיה או אנורקסיה. לכן הם בוחרים באופציה הקלה מכולן, בדומה לרופאים - פשוט לא מדברים על כך.

"היתה אצלי אימא של מטופל שרשמה לי את המילה 'משקל' על פתק, על מנת שאדבר על כך עם ילדה", אומר ד"ר ג'יקובסון, "ניכר היה בהורים כי הבעיה של הילד ברורה להם, אך הם חששו להעלות את הנושא בעצמם".

עורכי המחקר מצביעים על הזנחה ברורה של חלק מהרופאים בהצגת הבעיה לחוליהם. כיצד ניתן להתגבר עליה? ניתן, כך הם קובעים, לגשת בעדינות יתרה לבעיה ההשמנה. ניסוח עדין יותר של הבעיה, כמו שימוש במונח: "משקל עודף", במקום "השמנת יתר קיצונית", יכול לסייע בהצגת הנושא לחולה.

לאחר הצגת הבעיה למטופל, עדיף לרופא להתמקד בתרומתם של שינוי הרגלים לנושא הפחתת המשקל, כמו הפחתת הצפייה בטלוויזיה, דגש על פעילות גופנית ועוד. הסטת הדיון ממראה המטופל אל עבר דיון בהרגלי האכילה שלו, תפחית את התנגדות המטופל לעצות המקצועיות.

מטרת ההערות למטופל היא לא להביך אותו, אלא לדאוג לבריאותו. מטרתו של כל רופא היא שהחולה יתמקד בבעיה וינסה לפותרה.

ואולם כל האמור לעיל אינו פוטר את ההורים הסובלים ממשקל עודף, או את ילדיהם הסובלים מהשמנה להעלות את הבעיה בינם לבין עצמם.

על כל מי שסובל מהשמנת יתר להבין ולהפנים כי הפחתת משקל, גם אם מדובר בכזו שאיננה בהכרח גורמת לשינוי חיצוני הנראה לעין, היא בעלת השפעה טובה על כל מערכות הגוף ובעיקר על תחושת המטופל ועל תחושת הערך העצמי שלו.

מבושה לא מתים, אבל שומן בהחלט עלול לסבך אותנו במחלות מיותרות.

לאתר המרכז לטיפול בהשמנת יתר



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר