לראות את עברי בפעם הראשונה

איך להנות מהחיים, ללכת לישון מאוחר, לשרוד את אור הפליקרים ולהישאר בחיים? איך הפכה חצות, שעת השינה הקבועה שלה למשתנה והפיכה? את כל השאלות האלו היתה צריכה טלי אדטו, המתמודדת עם מחלת האפילפסיה, לברר בעצמה לאחרונה. תתפלאו, אבל גם בזכות עברי לידר, היא הצליחה. יומן אישי
מאת טלי אדטו
| 24/07/2007 |
צפיות: 3,901
איך להנות מהחיים, ללכת לישון מאוחר, לשרוד את אור הפליקרים ולהישאר בחיים? איך הפכה חצות, שעת השינה הקבועה שלי למשתנה והפיכה? את כל השאלות האלו הייתי צריכה לברר בעצמי לאחרונה.

החלטתי לארגן לעצמי מתנה לכבוד סיום י"ב. זה סוף של שני שליש מהחיים שלי כצעירה והתחלתו של השליש האחרון בפרק זה בחיי.

הכל בעצם התחיל כששמעתי על ארבע הופעות אחרונות של סבב הופעות שנמשך שנתיים וחצי של הזמר מספר אחת שלי: עברי לידר.

ראיתי תאריך סביר, ממש לקראת סוף הבגרויות וקרוב לבית שנמצא בצפון, אבל אחרי קריאה חוזרת עליתי על התאריך והיעד המושלמים - האנגר 11 בת"א.

צריכים אוזן קשבת? היכנסו לפורום תמיכה נפשית
איך היתה הפעם הראשונה? כל הסיפורים בפורום בנות
גיל ההתבגרות קשה לכם? היכנסו לפורום הורים ומתבגרים

באותו יום שהזמנתי את הכרטיסים לא הפסקתי להשתולל מרוב התרגשות. יומיים אחרי זה התחלתי לחלום על המופע, וזה נמשך גם אחרי שבוע וגם בשבוע של המופע. ככל שזה התקרב ההתרגשות גברה - ללכת בפעם הראשונה בחיי להופעה, ועוד לעברי...

כתוצאה מעודף התלהבות החלטתי להתפרע ולהרשות לעצמי לנסוע למרכז הארץ, לא רק למען ההופעה, אלא גם עבור סופ"ש מהנה עם חבר שלי.

תבינו, בשבילי זה לא דבר שבשגרה. אחרי הכל, עד היום לא נסעתי לבילוי, ובטח לא למרכז הארץ, לבד עם חברים. ההורים שלי תמיד פחדו שאולי משהו יקרה לי בגלל האפילפסיה ("חס וחלילה, טפו, טפו, טפו...").

והיו גם הלימודים. אוי, הלימודים. ממתי נוסעים לבלות באמצע כל המבחנים? מבחינת ההורים שלי, אין מצב שאני לא משקיעה בלימודים.

אז מכיוון שאם זה היה תלוי בהורים שלי נסיעה לא הייתי רואה, החלטתי לפתוח לעצמי את החלון, לתת למוח להתפזר, לנשום לבד.

יום המופע. הערב ירד, תפסתי אוטובוס ראשון לת"א. בשעה 21:00 פתיחת שערים. ב-22:15 ההופעה התחילה. כמה חיכיתי לרגע הזה של החופש והעצמאות - המון, המון זמן.

המון פעמים שמעתי את כל השירים שעברי שר במופע, אבל זה הרגיש אחרת. זה היה כל כך עוצמתי, הרגשתי שאני בחלום. עמדתי בסך הכל מטרים ספורים ממנו, לא יותר. הייתי ממש ממש קרובה לבמה.

עוד ביומן של טלי:
להתפשט, ואז לחכות להתקף
ילדה אפילפטית, עם רשיון וצבא
"גם אני רוצה לתרום דם"
"מה יקרה אם אקבל התקף ברמזור?"
"למה לא נותנים לי להתגייס?"
"האפילפסיה לא תיפגע לי באהבה"

פשוט התחלתי לצרוח כמו כל הילדות הקטנות והמתלהבות האלו (אבל לא בהגזמה פקאצתית). הרגליים זעקו הצילו, אבל הלב, הוא אמר להישאר קרוב לעברי, לשמוע אותו שר בקול המדהים שלו, ממש כמו שיר ערש לפניי השינה.

זיהיתי שיר, ועוד שיר, ועוד אחד. ואני לא בן אדם שמזהה שירים מהר בדרך כלל. קפצתי, רקדתי, השתוללתי, מה לא?זה פשוט היה חלום שהתגשם, זה היה הפתיח לחיים הטובים.

למה לא הלכתי עד אז להופעות? כנראה בגלל סכנת אורות הפליקר. במופע הזה שרדתי הרבה פליקרים, שכידוע הם לא הדבר הכי מומלץ לאפילפטים (ובכלל זה הורס ת'עיניים).

אפילפסיה ופליקרים זה שילוב רע. לאפילפטים אסור לראות אורות מהבהבים למיניהם, מחשש שהדבר יעורר התקף, ואצל אפילפטים כבדים זה בהחלט עלול להוביל להתקף. למרות שמצבי מוגדר כקל, יציב וטוב, ניסיתי להימנע מהאורות כל ההופעה.

נגמרה ההופעה, הגיע הזמן ללכת לישון. אחרי שמצאתי מונית בת"א הסואנת, לחוצה כולי שאני אשאר לישון ברחוב מצאתי את עצמי במיטה בשעה 02:05. ישנתי בערך שמונה שעות, וחרגתי משעות השינה הרגילות שלי, מ"התבנית של אמא". הנה עוד דבר שאתם צריכים להבין - כאפילפטית, אני חייבת לשמור על מסגרת קבועה של שעות שינה.

אבל לחרוג מ"התבנית של אמא" היה כיף. הרגשתי קצת חופש, הרגשתי ששיחררו לי את הרסן. אין את אמא לידי שתגיד לי מה מותר ומה אסור, אז הלכתי על זה עד הסוף, החלטתי שאני ישנה עם החבר. לא שאמא שלי לא עלתה על זה לבד, אבל רציתי 100% עצמאות.

יום אחרי אני חוזרת הביתה, הרוגה מנסיעה, מההופעה ומעוד הרבה דברים שסחבתי וכבר שכחתי במהלך היומיים הללו. מגיעה הביתה, תופסת את הרגליים ויוצאת לחזרות גנרליות של טקס סיום י"ב.

ואז באו עוד שלושה ימים של מרדף אחרי הזמן, עם חזרות, בילויים עם חברים עד 02:00 בלילה, טקס בי"ס (שבו היה לי אורח כבוד - ערן דקל) ונשף, והכל כשאני סחוטה מעייפות מסופ"ש מפרך, שפשוט לא נגמר.

בנשף ניסיתי להיות רוב הזמן על הרחבה ולרקוד עד צאת הנשמה. חשבתי שאני לא אשתה בכלל, אבל בסוף שתיתי לגימה קטנה של וודקה תפוזים, דבר קצת בעייתי לאפילפטיים.

איך הצלחתי לעבור מופע, טקס ונשף עם פליקרים בלי להתחרפן אין לי מושג. השתדלתי להיות עם הגב לפליקרים, כי אני פוחדת ממה שזה עלול לעשות לאפילפטים.

אז סוף סוף התחלתי להנות מהחיים, אבל כל דבר צריך להיעשות במינון הנכון. הבנתי שאפשר לחרוג מ"התבנית של אמא", אבל יחד עם זאת לא יותר מדי באותו שבוע, וכמובן לדאוג להשלמת שעות שינה. אבל מה אתם אומרים, חיי הלילה "הפרועים" שלי השתפרו?

מה שבטוח, אירגנתי לעצמי מתנה מעולה לסיום בי"ס. עכשיו, לאט לאט ובלי לשים לב, אני מקבלת יותר חופש מההורים, הם מתחלים להרפות ממני. ירדה להם וגם לי מהראש בלטה אחת רצינית והיא הדאגה המיותרת ללימודים.

אני מרגישה שהיום שבו אני אקבל אישור לישון עם חבר שלי מתקרב. ועוד הרבה מופעים של עברי ועוד הרבה אמנים על הפרק.

התבגרתי וגדלתי. מעכשיו דברים משתנים. הדיקטטורה היחידה ששולטת עכשיו היא אני והמשמעת העצמית שלי. קדימה, טלי, לשלטון!

דרג עד כמה מאמר זה עזר לך

עזר מאד

עזר

טוב

עזר קצת

לא עזר


* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר