"מגיל 16 אני מחכה לגיל 40"

כולם רוצים להיות צעירים, העולם הרי שייך לצעירים, לא? מסתבר שלא כולם חושבים כך. אבלין קלוגר-קדיש דווקא מחכה לגיל 40 כבר מגיל 16. למה? לפי תיאוריית השלבים שהיא פיתחה, גיל 40 הוא הגיל הכי טוב. אז קבלו את תיאוריית השלבים של אבלין, ואת מה שחיכה לה כשהיא סוף סוף הגיעה לגיל המיוחל
מאת
| 12/07/2007 |
צפיות: 3,960
מגיל 16 אני מחכה לגיל 40. תמיד היה נראה לי שזה יהיה סוף סוף הגיל הטוב, השמח, המאושר. עם הזמן ועד 40, הציפייה רק התגברה. ידעתי באמת הפנימית שלי שזה הגיל עבורי - שם סוף סוף אהיה אני.

לפי התאוריה של הוריי, גיל 40 הוא הגיל בו אגשים את החלום הבורגני: בעל, קריירה, כלב ושני ילדים בבית בפרברים. זה החלום שבנות בדורי גדלו עליו. לי יש תאוריה אחרת.

עד גיל 10. בתיאוריה שלי בין גיל אפס לעשר ההורים דופקים אותנו, לא בכוונה, הם באמת עושים את המיטב, אבל זה בלתי נמנע.

10 עד 20. בין עשר לעשרים, כפי שחברה שלי אומרת, ישמור השם: צונאמי של הורמונים, בלגן של רגשות ומחשבות. זה כמו לחיות בתוך הוריקן עשר שנים.

זה גם הגיל בו מתחיל הסקס, לרוב מוקדם מדי מבחינה רגשית. אני יכולה להגיד שאני רואה את האנטי קליימקס בין הציפייה לבין המציאות בתחום הזה כאחת הטראומות הגדולות של חיי.

גלו את הכוח שלכן כנשים בפורום שיחת בנות
לפעמים אנחנו צריכים תמיכה והקשבה, בפורום תמיכה נפשית תקבלו אותם

20 עד 30. זה הגיל הכי מטעה, כי לכאורה נרגענו בו. בגיל הזה אנחנו משחקות בניהול בית, אולי אפילו מתחתנות ויולדות. זה גיל מאוד מסוכן כי אנחנו יכולות לעשות בו טעויות גדולות, שלפעמים ישארו איתנו לכל החיים.

הדבר הכי בלתי נסבל בגיל זה הם השרידים של תכונה שבולטת מאוד בגיל עשר עד עשרים - ביטחון בלתי נסבל בזה שאנחנו עושות הכול שונה וטוב יותר מכולם, בטח מההורים שלנו. שאנחנו יודעות איך לעשות הכל, הורות, אמהות, נישואין.

האמת? חלק מאיתנו הבינו שזה קשקוש, אבל לא נרשה לעצמנו להודות בזה בגלל הפחד שהודאה תגרום לכך שהכל יתמוטט. בגיל הזה חלקנו מתחילות טיפול נפשי כסוג של עזרה ראשונה. באופן דחוף.

30 עד 40. הוא גיל מורכב. זה מין גיל ביניים, ישנן פסגות שכבר היו ופסגות להן אנחנו עדיין מצפות. מפחדות שלא יבואו. יש עדיין חלומות גדולים, וביטחון שיש הרבה זמן כדי להגשים אותם.

מצד שני, הילדים נהיים תובעניים יותר, ההורים זקנים יותר, והקריירה, אה, הקריירה, זה הזמן שלה.

המצפון מתוח מדי, אבל לפחות צומחת ההבנה שלא נוכל לרצות את כולם כל הזמן. אז במיוחד אנחנו מחכות לגיל 40. הטיפול נהייה יותר עצוב וכבד אבל הופך ללחצן של חולה. מתחילים להבין לאט, מאוד לאט, בין המילים.

איך יודעים שארבעים הגיע? איך יודעים שהשמחה הגדולה לה חיכינו מגיל 16 הגיעה? אספר לכם איך אני גיליתי.

בוקר אחד, לפני העבודה, התאפרתי ושמתי צבע על העיניים, רימל והכול. בעבודה, נכנסתי לשירותים וכשהתסתכלתי במראה לא ראיתי את האיפור על העיניים. לא הבנתי מה קרה, יצאת וסיפרתי לבחורות במשרד שאני יודעת שהתאפרתי הבוקר - והנה זה נעלם.

לפרקים מהיומן הקודם של אבלין, על בתה, שלקתה בסינדרום לארסון:
"אצלי החרדות על אש קטנה"
"כשהבנתי, חרב עלי עולמי"
"הילדה שלך תהיה בסדר"
"האם הבת שלי תוכל ללכת?"
ללכת לבד בפעם הראשונה

הן צחקו עלי ואמרו שיש לי נפילת עפעפיים. נשבעת לכם שלא שמעתי על זה אף פעם. ידעתי שאיברים מתחילים ליפול - ציצים, טוסיק - אבל לא היה לי שמץ של מושג על העפעפיים.

ואז הבנתי שגיל 40 הוא לא רק הגיל מהחלומות. אחד הסממנים הבולטים של גיל 40 הוא ששינויים פיזיולוגיים מתרחשים ללא שליטה, וזה עולה כסף לנסות ולהחזיר אותם לקדמותם. פתאום הבנתי שמעכשיו, כל שאר החיים, ננסה להרים את מה שנפל.

דרג עד כמה מאמר זה עזר לך

עזר מאד

עזר

טוב

עזר קצת

לא עזר


* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר