"פסיכולוג - זה מהשורש פסיכי?"

אחרי שהוא הרגיש שהוא לא יכול יותר, ערן דקל קבע פגישה, בפעם הראשונה בחייו אצל פסיכולוג. רגע לפני הוא שאל את עצמו האם יהיה לו את האומץ לשפוך הכל? ואז הוא התיישב על הכורסא והתחיל לדבר, ולספר, ולפרוק. ו-50 הדקות עברו ברגע. ערן דקל מציג: "בטיפול"
מאת ערן דקל
| 07/06/2007 |
צפיות: 5,413
לפנות בוקר - שעת השין מתקרבת. השעה 00:58 בלילה. עוד שבע שעות ו-22 דקות אני אמור לקום לעבודה. עוד 19 שעות ו-22 דקות אני הולך לשבת על ספה מול אסי דיין ולהתחיל, לראשונה בחיי, בטיפול.

כן. הפגישה הראשונה שלי אצל פסיכולוג. פסיכולוג. מילה קשה. זה לא בא מהמילה "פסיכי"? בעצם, אם כן, אז אל תאמרו לי. תשמרו את זה לעצמכם. למה לא יכלו לדאוג להחליף את ה-כ' ב-ק' הא? פסיקולוג. לפי הערך הנקוב במילון אבן-שוש-ערן: "אדם תרבותי המייעץ בענייני פסיקים, פיסוק, תחביר והגייה נכונה".

כולי פחד. מה יהיה? איך אני ארגיש מולו? האם יהיה לי את האומץ לשפוך הכל? (ולא את התה-עם-נענע-שניים-סוכר-בטעם-קמומיל שהוא יגיש לי).

האם הכורסה שעליה הוא יציע לי לשבת תהיה עשויה לה מעור? האם זו תהיה כורסה של שניים בעלת ראש צר, ארוך ומרובע (עליו אוכל ללכת כמו לוליין על חבל) או כיסא מתנדנד של אחד, עם כרית לשים עליה את הראש?

אלוהים אדירים! אולי הוא בכלל קורא מחשבות, והוא לא יצטרך בכלל לחכות שאני אשפוך הכל, אלא הוא ישפוך לי הכל בעצמו!. ואולי הוא ינסה להפנט אותי? "אתה מרגיש רדום... בספירה שלי עד שלוש אתה מתעורר ואתה בגיל שבע ונזכרת ששכחת את הסנדוויצ'ים שאמא הכינה, בדיוק בהגיעך לפתחו של הביצפר".

בחיים יש משברים, בואו לדבר עליהם בפורום תמיכה נפשית
סובלים מבפנים? היכנסו לפורום טיפול בדיכאון וחרדה

או שהוא ינסה לגרום לי לבצע תנועה מסוימת עם הרגליים באמצעות נגינה על פסנתר בעודו מחלל בחליל בעיניים קשורות? רק שלא יכופף לי את השעון ויעצור את מהדורת החדשות של שמונה בדיוק כשיונית לוי פותחת את הפה!

אני מקווה שהכל יעבור בשקט. איפה העדליון "צאתך לשלום שובך לשלום, איתך לאורך כל הדרך" כשצריכים אותו?

בערב – הפגישה הראשונה. חיכיתי שעה מעבר לשעות העבודה הרגילות (שוב להיכנס לאתר של העמותה, שוב לבדוק מיילים, שוב לבדוק מה התגובה האחרונה בקשת הפוליטית למסר הפייסני מדמשק).

86 פעם בדקתי ב-Emap שהמסלול מהעבודה למקום הקליניקה מדויק, משנן את הפניות. יצאתי מהעבודה חצי שעה לפני, לדרך שאמורה לקחת 5-10 דקות במקרה של פקקים עצבניים. היו פקקים, אבל הגעתי בזמן.

בהתחלה צלצלתי בפעמון. כשראיתי שאין תשובה דפקתי על הדלת. לאחר מכן צלצלתי באינטרקום, אבל אין קול ואין עונה (בדיעבד מסתבר, שדלתם של פסיכולוגים, ואני נזהר מלהכליל, תמיד פתוחה ואין צורך לחכות שיפתחו אותה עבורך).

עוד מערן דקל:
עוד פרקים ביומן של ערן דקל:
איך חגגתי באשפוז
למה הדם שלי נוסע נגד כיוון התנועה?
"אפשר להדביק את נסראללה בקרוהן?"
"איך אתה מסוגל לצאת ככה מהבית?"
"מה, לא שמעתם על קרוהן?"

לרגע שכחתי איפה אני נמצא, אבל שרירי רגליי המכווצים והשלט הקטן בכניסה החזירו אותי אל המציאות. אז החלטתי לעשות מעשה ופתחתי את הדלת.

- "ראובן?" (שם בדוי)
- "כן"
- "שלום, אני ערן"

לחצנו ידיים והוזמנתי כלאחר כבוד לשבת בחדר קטן עם נורה מעוצבת ושני כיסאות דקורטיביים העומדים (או בעצם יושבים?) האחד מול השני.

בלי כרית להשעין עליה את הצוואר, אבל נוח מאוד. אם זה מתנדנד אתם שואלים? לא יודע. מההתרגשות לא יצא לי לבדוק. שולחן עם כל מיני דברים עליו (לא זוכר מה. כנראה שלא היתה לכך כל חשיבות).

נראה לי שהיו שם הרבה ספרים. או שזה רק בראש שלי? וואלה, מודה שאני חולה על ספרים. אבל מה שהכי הרשים אותי היה העיצוב של המנורה. היה בה משהו מיוחד במנורה הזו (טריק של קריאת מחשבות?). והקירות היו ריקים, ללא תמונות וללא קישוטים (למה כבר ציפית? לסלילי נייר סגולים המשתלשלים מהתקרה ותמונה של יודלוי ונינט מחובקים בצד שמאל של הדלת למעלה ובאופן שישקיף על החלון?)

ישבתי והוא עשה לי עם הידיים תנועה של "יאללה, פְרֶדְריקוֹ – שוּט!". לא ידעתי איך להתחיל. גמגמתי לו ש"זו פעם ראשונה בחיי אצל פסיכולוג ואין לי מושג איך זה הולך ומה אני אמור לספר".

אז הוא אמר לי שאני יכול לספר מה שבא לי לספר. אם יהיו לו שאלות הוא כבר ישאל (לפחות תצביע, איפה החינוך? מה, ככה להתפרץ?).

אז התחלתי לירות. יריתי את כל התחמושת שהיתה לי, רוקנתי את כל המחסניות וטענתי באופן אוטומטי בלי הפסקות מיותרות, בעוד הוא משחיל מילה או שתיים כל 20 דקות עגולות ושואל שאלה שפותחת לה עוד 20 אפיקי לחימה ושיטות ירי שונות בתכלית.

לפתע הוא אומר לי "תמו חמישים הדקות". מה תמו? רק התחלתי. שיואו, איך שהזמן התפוצץ לי כמו בום על-קולי של אף-16 בפנים.

לרגע נלחמנו יחדיו ביומן הפגישות שלו ובסדר היום העמוס שלי, אך לבסוף קבענו לפגישה נאמבר טו. יום שישי בצהריים, כך נראה לי אז, זהו יום טוב להוציא קצת דברים מהבטן.

אני חושב שקרוהני ישמח. הוא דווקא הגיב בכלל לא רע לכל הרעיון הזה של ת'ראפי. הסופ"ש הזה הולך להתחיל בצורה יוצאת דופן.

לפרק הבא ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לאתר של העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס

דרג עד כמה מאמר זה עזר לך

עזר מאד

עזר

טוב

עזר קצת

לא עזר


* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר