קולונוסקופיה, תם ונשלם

הגענו לבדיקה. במעלית העולה, ניסיתי לנחש מי מהאנשים מסביבי, גם פניהם לקולונוסקופיה. כל מי שהגיע עם מלווה ובידו סנדוויץ' הפך לחשוד מיידי.

תהיתי אם יהיה עלי לחכות, מה יהיה סבר האחיות שיקבלו את פני ועד כמה המחלקה מאורגנת. אישה ערביה עטופה בכיסוי ראש התיישבה על ידי בחדר ההמתנה. היא פתחה איתי בשיחה, וכשהסתבר לה שאני בתור לבדיקת קולונוסקופיה, סיפרה לי שעברה לא מזמן את הבדיקה ואפילו לא שמה לב אם טופלה בידי אישה או גבר. כשהתעוררה, הצוות כבר התפזר.

חשבתי לעצמי שכהרגלי, לא הייתי רוצה לעבור בדיקה זו על ידי אישה ואני אף פעם לא מבינה עד הסוף למה. לפני שהספקתי להתעמק בסוגיה קראו בשמי.

הלכתי אחרי האחות לחדר ובו מיטות מופרדות על ידי וילונות כדוגמת חדר מיון בבית חולים. התבקשתי להתפשט (אפשר להישאר עם גופיה או חזייה), להניח את חפצי בארון על יד המיטה וללבוש את הכותונת המפורסמת, המשאירה את כל החלק האחורי של הגוף חשוף ופנוי לחיטוטים. בנוסף התבקשתי לא להסיר את הגרביים ולגרוב מעליהם גרבי פלסטיק שקוף של בית חולים. טוב שלא טרחתי על פדיקור.

ליומנים נוספים:
"לא מתבייש בניתוח שעברתי"
"מי הזיז את הגבינה המסריחה שלי?"
באיזו שפה את מדברת?
איך הפכתי מ"קורבן" ל"לוחם"
"אצלי החרדות על אש קטנה"

וזהו. צעדתי לעבר גורלי. עוד רגע וממילא שום דבר לא יהיה בשליטתי ומה שיישאר לי יהיה רק - לקוות לטוב.

בחדר הבדיקה עמדה מיטה במרכז החדר, מולי, בקצה החדר, ישב הרופא כשגבו אלי. הוא היה עסוק בניירת ולא טרח להסתובב אלי. שתי נשים גדולות (אחיות? רופאות?) טרחו בתנועות קדחתניות וטיפלו במכשור שמסביב לאותה מיטה, בקושי הסתכלו עלי, שלא לדבר שלא ניסו לעשות שום ניסיון אנושי לקבל את פני ולהרגיע אותי.

הן סננו לעברי: "תשכבי בבקשה על צד שמאל". רציתי לברך לשלום את הרופא, לתפוס את מבטו, ליצור איתו איזה שהוא קשר, לאפשר לעצמי רגע לפני שאני לא יודעת מי אני, לנסות לשדר מבט מחויך אופטימי מלא תקווה, לדחוק את הקץ בעוד שנייה, אבל הרופא היה עסוק בשלו.

האחיות פנו אלי שוב, הפעם בטון מהול בחוסר סבלנות, לא מבינות למה אני ממשיכה לעמוד, כשכל דקה 'המונה דופק'. זיק של כעס הציף אותי, בעודי חושבת על המנטליות הרוסית קשת היום של הצוות שתרבותו לא מאמינה בחיוכים מיותרים.

המשכתי לעמוד והעזתי להגיד: "אני מבקשת להגיד שלום לרופא, וכדאי שיראה את פני, לפני שיראה לי את התחת". לרגע השתררה דממה ואז תוך כדי שאחת האחיות עונה לי בחוסר סבלנות, אבל בקול קצת יותר מפויס: "כן, כן, בסדר, בינתיים את יכולה לשכב, הוא עסוק כרגע", כאילו לומר במילים אחרות שאין כאן מותרות מסוג זה.

הרופא שמע אותי, הסתובב, פתאום הבחין בי, היה משועשע, וגרר את הכסא שלו לעברי מחויך כולו. מרגע ששחרר חיוך, שתי האחיות התחילו 'להתנחמד' אלי בצורה מזויפת, שהרגיזה אותי לא פחות מהניכור הקודם.

תוך שהוא מסתכל לי בעיניים, משך את זרועי אל גופו, ויצר בכך את טיפת האינטימיות שלא יכולתי בלעדיה ברגע זה. הוא ביקש שאקפוץ אגרוף והחדיר לי בעדינות מחט לתוך הוריד. הוא דקר אותי במיומנות רבה שלא התאימה לידו הגדולה.

יש לכם שאלות על הבדיקה או מחלות המעי הגס? התייעצו עם ד"ר שמואל אביטל בפורום

חיכיתי שיסביר לי, כדרכם של רופאים, שעוד רגע יחדיר דרך המחט חומר מרדים, אבל הוא לא אמר על כך מילה. תוך כדי שאני מתבוננת בתנועותיו ונהנית מהקואורדינציה שלו, התחילה להסתנן למוח שלי אותה תחושה של טרום טשטוש, כעין התמסטלות נעימה וממכרת ותוך שנייה הכל ה ת ע ר פ ל.

היה רגע בו הרגשתי תוך כדי הטיפול מעט כאב והרגשתי את שתי האחיות הגדולות גוהרות משני צידי, אבל שקעתי שוב לחוסר ההכרה.

הפעם הבאה בה התעוררתי, מצאה אותי שוב בחדר ההמתנה הקודם עם הוילונות. אור היום נראה לי חזק במיוחד. אבל הכל היה מאחורי.

תוך כדי טשטוש והרגשת שינה עמוקה, חשתי הקלה מהמחשבה שזה נגמר וניסיתי להתיישב ולחכות לבן זוגי.

פינטזתי על כוס תה משובח וחם, שאכן טרח להכין לי עם כל הדברים שהבאתי ברוב נודניקיותי מהבית: ספל ביתי גדול (במקום כוסות הקלקר הציבוריות הקטנות) כפית אמיתית (מוצר מבוקש בכל מרכז רפואי) שקית תה משובח וצנצנת קטנה של דבש.

או קיי, או קי, ידוע לי שאני פסיכית עם קבלות. הרי כל האנשים בעולם היו שמחים באותה מידה לשתות סתם תה דלוח של בית חולים, אבל ההנאה שהייתה לי ללגום את ספל התה המוקפד הזה היתה שווה.

ואז בא שלב שחרור הגזים שהצטברו במעיים בבדיקה. נזכרתי שקראתי עליהם בדף ההוראות ושהיה עלי לשחררם בפקודה.

אלה לא גזים רגילים מבדיחות הפלוצים. אין להם שום ריח. הם דומים לרעש תותחים עמום וממושך כמו צונמי ההולך וקרב. אפילו לא עלה על דעתי לעצור אותם מחמת עוצמתם. אוי לו למי שהנימוסים שלו קודמים כאן לבריאותו.

חיכיתי בסבלנות לממצאי הרופא, הרי לצורך זה התכנסנו כאן בסופו של דבר. הרופא הגיע מחויך, טפח לי קלות על השכם והודיע שלא מצא כלום. איזה שמחה. רק בריאות.

חזרנו הביתה. הרגשתי כאילו כלום אבל... הלכתי "לנוח" ושקעתי לשינה של כמה שעות רצופות מבלי להרגיש מה קורה סביבי.

תם ונשלם. ורק דבר אחד. גם לו היה סיכוי שאשתה בטעות כוס ספרייט צונן בקיץ, אין מה לעשות, מאז ההכנות לבדיקה, בכל פעם שאני נתקלת בבקבוק הירוק השקוף, עוברת בי צמרמורת קלה.

לפרק הראשון במיני יומן של רותה



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר