אני גבר, ואני דולה

היומן האישי הזה הוא קודם כל יומן של דולה. זהו יומן שעוסק בנושא של הלידה ושל החוויה של חדר הלידה.

מדובר בחוויה שרובנו, גברים ונשים, עוברים דרכה בחיינו הבוגרים. אבל מעבר לכותרת של היומן הזה, אני רוצה לספר כאן על החוויה האישית שלי בתור גבר/אבא, שבחר לעסוק במקצוע היחידי בעולם ששמור לנשים בלבד - התמיכה המקצועית בלידה, או כמו שקוראים לזה כולם וגם בעולם - דולה.

אני דולה כבר שש שנים, מתוכן ארבע שנים אני עובד בצוות התמיכה בלידה של בי"ח שיבא, תל-השומר. זה בית החולים היחידי בישראל שמציע שירותי תמיכה בלידה ועובד עם צוות דולות מצומצם ואיכותי ביותר, מהמקצועיות והמנוסות ביותר בארץ.

בשבילי, זה היה הגשמת חלום להתקבל לצוות הזה ולעבוד בתור תומך לידה מקצועי בבית החולים, בחדר הלידה, יחד עם הצוותים המקצועיים שם.

בשבילי, חדרי הלידה של תל-השומר הם בית חם, שמלמד אותי את כל מה שאני יודע על לידה. אני מתכוון לספר את הסיפור על איך בכלל התקבלתי לתל-השומר, אבל אני שומר את זה להמשך היומן הזה, אותו אני מתכוון לכתוב מהיום, במלוא המחויבות.

מה שהכי חשוב לי בעצם, זה להביא דרך היומן הזה נקודת מבט שונה לגמרי על הלידה. לא של היולדת עצמה, לא של מיילדת בצוות הסיעודי של בית החולים, לא של רופא, לא של בן הזוג, אלא מנקודת מבט כזאת שיכולה להיות רק לגבר שעוסק במקצוע הנשי ביותר שיש עלי אדמות. דולה.

למקצוע הזה אין שם טוב בעברית. קוראים לזה תמיכה מקצועית בלידה או תומך לידה. השם דולה בא לארץ מזה שככה קוראים לו בכל העולם המערבי – ארה"ב ואירופה.

התפקיד של הדולה הוא בעצם ללוות את היולדת ואת בן זוגה, לכל אורך תהליך הלידה - מסוף ההריון, דרך חדר הלידה ועד לאחר הלידה.

בתהליך הזה, הדולה מציעה תמיכה רגשית ופיזית ליולדת, כדי שתוכל להתמודד ביתר קלות עם כל מה שקורה בלידה – צירים, בית-חולים, פחדים וכו' – וכדי להשיג תוצאה של לידה טובה ומעצימה, ברמת החוויה של היולדת ושל בן זוגה.

מכאן בעצם, כל דולה עושה את זה אחרת. כל אחת מהדולות מביאה איתה בתיק את ההכשרה והיכולות האישיות המיוחדות רק לה. אבל לכולנו מטרה משותפת אחת – חווית לידה טובה - שביעות רצון גבוהה של היולדת מהלידה שלה.

זה כל-כך קשה לתאר במילים את מה שאני בעצם עושה שם בתור דולה, שזה יכול לעבור אולי רק דרך הסיפורים של הלידות עצמן.

בגלל זה אני רוצה להתמקד ביומן הזה בכתיבת סיפורי הלידות שבהן אני נוכח בתור דולה (שזה בין ארבע לשש לידות לחודש, בערך).

אני לא עושה יותר, לא בגלל שאין לי ביקוש כגבר, אלא בגלל שאני מחויב מאוד ליולדות שלי ומשקיע הרבה בליווי הרגשי והמקצועי שלהן. לכן אני משתדל לא להעמיס את עצמי בלידות.

צריך להבין שבמקום הזה של סוף ההריון, רגע לפני הלידה עצמה ובמיוחד לפני לידה ראשונה, כל יולדת צריכה ממני השקעה רבה של נוכחות ומחייבות אישית. הרבה מאוד שיחות טלפון, הרבה לימוד של המצב האישי של כל יולדת, פגישות, מזעור הנזקים שנגרמו בקורסי ההכנה ללידה ותמיד תמיד, הרבה השקעה בלידה עצמה ואחריה.

הלידה של אהובה

אז הנה סיפור הלידה הראשון. הלידה האחרונה אותה ליוויתי. יום חמישי, ה-19 באפריל, 2007. הלידה של אהובה. כמובן שאני כותב את סיפורי הלידה האלה תוך עילום שם היולדת. זאת אומרת שזה לא השם האמיתי שלה. השם האמיתי שלה שמור אצלי למשמרת עולם.

זאת הלידה השנייה של אהובה ושל נתי, בן זוגה. יש להם כבר ילד בן ארבע בבית. עכשיו יש להם עוד בן בבית. חצי קבוצת כדורסל...אהובה הגיעה לשבוע ה-42.5 של ההריון ועוד לא היו שום סימנים של לידה באופק.

בגיל הריון כזה, כולם מתחילים להילחץ. בני הזוג, הרופאים, המשפחה והחברים. לפעמים, בגיל הריון כזה, היולדת מאבדת את האמונה שלה בעצמה ובגוף שלה מכיוון שהיא שומעת מהרופאים שיש צורך "ליילד" אותה. כלומר, לגרום לה להתחלת לידה באופן מלאכותי, או בקיצור זירוז.

במהלך השבוע שלפני הלידה, אהובה עברה שלוש פעמים "סטריפינג" אצל הרופא שלה. סטריפינג זו התערבות רפואית שמשמעה הפרדה ידנית (ע"י הרופא) של הקרומים והרקמות אשר סותמות את פתח צוואר הרחם.

כשזה יורד באופן טבעי קוראים לזה "נפילת הפקק הרירי". מעט מאוד מהפעמים, ההתערבות הזאת מצליחה להתחיל לידה. בגלל זה היא נחשבת כיום בכל העולם כלא רלוונטית, אבל בארץ הרבה רופאים מבצעים אותה, כחלק מסדרת התערבויות שאמורה להביא לזירוז של הלידה.

אני תמיד אומר ליולדות שלי שאין כזה דבר זירוז מכלום. אין אמצעי רפואי שיודע להתחיל לידה. אחרת כבר מזמן היינו קובעים תור להתחלת לידה וזהו, בלי לחכות במריטת עצבים להתחלה הספונטנית שלה...

כדאי לדעת - כל אמצעי של זירוז לידה, רפואי או אלטרנטיבי, יכול לעבוד, אם בכלל, רק כאשר יש סימנים של התחלת לידה או התחלת פעילות של הגוף שמצביעה על התחלת לידה, כמו: נפילת הפקק הרירי, התרככות צוואר הרחם, תזוזתו של צוואר הרחם מאחורי לקדמי, צירים סדירים או ירידת מים. בלי התחלה טבעית כלשהיא של הלידה, הסיכוי שהזירוז יעבוד הוא נמוך ביותר...

אבל אהובה, אחרי טיפולי הסטריפינג אצל הרופא, הלכה גם לטיפול בדיקור סיני. כל זה קרה בתחילת השבוע שלפני הלידה. הדד-ליין היה יום שישי, בו נקבע לה תור לביצוע זירוז בבית החולים.

זה אומר הזלפה של פיטוצין לווריד. פיטוצין זה הורמון סינטטי שגורם להתכווצויות רחם חזקות – צירים. אבל גם הוא, כמו כל שאר האמצעים לזירוז, יעיל רק כאשר יש התחלה טבעית כלשהי.

אני לא יודע מה עשה את העבודה...הסטריפינג, הדיקור, הלחץ או שפשוט היא הייתה מתחילה לידה לבד במילא, בלי כל העזרה הזאת, אבל ביום רביעי בלילה התחילו לה הצירים.

במקביל לצירים היה לה גם דימום קל. למרות שכל עוד הדימום הוא קל, כלומר, קצת דם, פחות ממחזור, הוא לא מפחיד כשלעצמו, אהובה החליטה לגשת לבית החולים. ליתר ביטחון.

היא הגיעה לשם ביום חמישי בשעה 03:00 בבוקר ולאחר בדיקה שוחררה הביתה. בבית המשיכו להתגבר הצירים, אז בסביבות 07:00 בבוקר החלטנו שהיא תצא שוב לבית החולים.

גם אני התכוננתי לצאת. השעות של הבוקר הן השעות הכי מחורבנות לצאת לבית החולים, בעיקר בגלל הפקקים. עוד הייתי צריך לשים את הילדים בבי"ס ובגנים. בקיצור, נלחצתי כי לא רציתי להגיע מאוחר מדי לאהובה.

בדרך לבית החולים קיבלתי מנתי, בן זוגה, שיחת טלפון שבה הוא עדכן אותי שאהובה התקבלה לחדר הלידה, עם פתיחה של 3 ס"מ, מוניטור טוב וצירים סדירים. מעולה!

לפרק הבא ביומן של גרגי
למידע נוסף באתר נשים שיבא



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר