"נלחמתי על השפיות שלי"

ארבע שנים הן נצח. ארבע שנים הן התחלה. ארבע שנים הן פסיק בזמן קוסמי, הן כלום בחיי אדם- אבל הן הכל בשבילי. לפני ארבע שנים השתחררתי מאשפוז של שנה ושלוש. מדהים כמה כלום היה לי, כמה כלום הייתי לעומת היום.

אני חולה? אני? מאניה דיפרסיה? מאיפה הבאת את הקללה הזו? אתה בטוח? ואז השאלה האחת הבלתי נמנעת, שחוזרת ומנקרת בלילות הקשים - למה דווקא אני? העולם חרב עלי בשלוש שניות. ביקיצה אחת.

כי אם אני חולה- אז מה אני? מי אני? למה אני מסוגלת עכשיו? כל היקום השתנה. תקופת התיכון הפכה להיות בית מרקחת של תרופות ומינונים, של בדיקות דם וקשירות וחדרי בידוד. הלבד הפך לבדידות, כי לא נתתי לאף אחד לחדור את החומות שבניתי.

פחדתי. היום אני מבינה כמה פחדתי. מעצמי, ממה שקורה לי, מתגובות של אחרים. שנים אחר כך הגיע הכעס. חרון בלתי נשלט על כל מה שחשתי כי איבדתי, על התמימות שלקחו לי החיים, על המחיר הכל כך כבד כדי להישאר חיה, על זה שהמלחמה על השפיות היא הכי קרה והכי לבד שיש.

עוד פרקים ביומן של שושן:
"בורחים ממני כאילו שאני חולת איידס"
"הגוף שלי כבר לא שלי"
המחלה עשתה אותי מאושרת
"אני לא חולת מחמד"
"בית הקברות הפרטי שלי"
"איך חיים כשהשמיים נופלים?"
"איפה משיגים הכי מהר M-16?"
"ניסיתי להתאבד בערך פעם בשבוע"

ההבנה הגיעה בסוף. חמישה שלבים לעיבוד אבל. אני עברתי את כולם ויותר מפעם אחת. תמיד מדהים אותי כמה נתנה לי המחלה, כמה אנשים נפלאים הכרתי בגללה, כמה כוחות מצאתי בתוכי, בסביבה שלי, כמה אנשים שחשבתי שיחכו לדרוך עלי כשאפול נתנו לי יד לקום חזרה.

זה סוג של סגירת מעגל ופתיחה של אחר. זו ההבנה שכמה שאני לא אפול היום- אני בחיים לא אגיע למקומות של אז. אני לא אתן לעצמי להגיע לשם. זו הידיעה שסוף סוף מרגישה שהתרחקתי מספיק בשביל לראות את ההבדל.

הצלקות מבריאות בסופו של דבר, אלו שרואים ואלו שפחות, שבפנים. יודעת היום שאלו רק צלקות, שלפעמים עוד מדממות בשקט בפנים, במבוכי המוח שלי והרגש, אבל הן לא חיות. הן לא אני. הן מי שהייתי פעם, אלא רק תזכורת חיה וקיימת לאן אני לא אגיע שוב.

ארבע שנים. נצח וכלום. אז לא חשבתי שאצליח לבנות לי עולם שיהיה נכון וטוב לי. לא האמנתי שיש חיים אחרי האבחנה. אז זהו, שיש. והרבה. והשמיים הם לא הגבול- הם רק ההתחלה.

ארבע שנים. לפעמים זה נראה כמו 100, לפעמים זה נראה כמו שעה. האשפוז הזה, המחלה, סגרה לי הרבה דלתות - כמו לעבוד עם חרוזים, להשתמש בסבון ירוק או ורוד, להשתמש באקונומיקה, להסתובב כל היום עם טרנינג - כי זה תמיד מחזיר אותי לשם.

את הדלתות החשובות יותר היא לא סגרה, כי אני לא אתן לה לסגור שום דבר. ההחלטה הכי קשה בחיים שלי הייתה להחליט להלחם עליהם, לא לוותר, לא לברוח לחיק המנחם כביכול של המוות והאשפוז.

כשהחלטתי לחיות החלטתי לא לוותר על כלום, לעשות הכל - במגבלות שיש, בתנאים שיש, בהתחשב במציאות שמשתנה כל דקה, אבל לא לוותר.

היום אני יודעת שבזה כבר ניצחתי. אין שום כוח בעולם שיחזיר אותי לתהומות האלו, אפילו לא אני בעצמי. יש לי כל מה שחשוב לי, ויש לי כיוון.

החלומות שלי הופכים ריאליים מיום ליום, וברור לי על מה צריך לעבוד ומה צריך לשפר כדי לחיות טוב יותר, בריא יותר. יש שיר שאומר: To be willing to pass into hell for a heavenly cause. אז עברתי. וסביר להניח שעוד אעבור בעתיד. אבל אני כבר ניצחתי. זו כבר לא מלחמה- זה דיאלוג.

משהו כבד עליכם? בואו לשתף ולהתייעץ בפורום תמיכה נפשית



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר