"לכל סיר יש מכסה?"

שוב זה קרה לה. פעם נוספת היא ניצבה בפני האפשרות להתחיל קשר אמיתי עם בן זוג, רק כדי לראות את זה מתנפץ בגלל המחלה שלה. שירה הדר, חולה במחלת עור גנטית נדירה, חשבה שהיא תתחסן, אבל גילתה שהיא טעתה. ובפעם המי יודע כמה, היא מספרת שוב על כמה זה כואב שדוחים אותה בגלל המחלה. יומן
מאת שירה הדר
| 11/02/2007 |
צפיות: 3,284
ושוב זה קורה. הוא אומר שאני יפה, ומצחיקה, וחכמה, שאני מעניינת ואפשר לדבר איתי ברצינות וגם לעשות שטויות כשמתחשק. ולמרות כל אלה יש דבר אחד, נו הדבר הזה, שלא ממש נעים לדבר עליו ולא ממש נעים להגיד אותו, אבל בעצם זה כל-כך ברור שלא באמת צריך להגיד. הדבר הזה שאי אפשר להתחמק ממנו ואי אפשר להתעלם ממנו, גם אם מנסים.

אז איך באמת יכול להיות שלמרות כל ההצהרות יפות הנפש של אנשים נאורים ומשכילים ופתוחים, ש"היופי זה לא הכל", ש"חיצוניות זה לא העיקר", ש"בסופו של דבר נשארים עם האדם שבפנים" - הכל בעצם מתמוטט ברגע האמת, ואז מתברר שכל-כך קל להגיד וכל-כך קשה לעשות.

מה כבר יכולתי להגיד להגנתי? שום דבר בעצם. כי יש הרבה דברים שהם בשליטתי, יש הרבה דברים שאני מוכנה לעבוד עליהם ולנסות לשנות כשצריך, אבל זה? ואפילו לא יכולתי להגיד שאני כועסת, כי אני מבינה.

ויכול באמת להיות שאם הייתי אני בצד השני, הייתי מרגישה בדיוק את אותו הדבר. ובאיזשהו מקום זה אפילו לא הפתיע אותי באמת כי זה קצת אופטימי מדי לקוות שיהיה אפשר להתעלם מזה.

חשבתי שאני אתחסן, אבל טעיתי. ובפעם המי יודע כמה, שוב זה כואב. והייתי מוכנה שהוא ייתן כל סיבה אחרת שבעולם, אבל רק לא זה, אלוהים, רק לא זה.

למחוק אותו מהזיכרון

אז מה לעשות עכשיו? לנסות להסביר שזה לא באמת חשוב, ושאם יש את הקסם הזה אז זה לא מה שצריך להפריע? והאם אני באמת רוצה לעשות לעצמי יחסי ציבור ולשכנע מישהו אחר לא לוותר עליי? ולמה בדיוק זה הופך אותי?

כי הרי יכולתי באותה מידה להיות עם פגם אישיותי נוראי שהיה לוקח לו קצת יותר זמן לגלות אותו. אבל מה זו בכלל טיפשות, או אגואיסטיות, או שקרנות, או מניפולטיביות, לעומת פגם חיצוני שכזה, שיכול להעיב על אהבת אמת.

והייתי כל-כך רוצה לכעוס, אבל אני לא יכולה. הייתי רוצה להגיד שאני לא אשמה, שאני עושה כל מה שאפשר לעשות ושאולי יום אחד ימצאו את תרופת הפלא והכל יהיה נהדר, אבל באותו רגע לא ממש יכולתי לדבר, וגם בקושי יכולתי לנשום.

אז אולי יש דברים שחשובים יותר מאהבה וחברות והתרגשות, אולי יש מחסומים שקשה להתגבר עליהם? ואולי אהבת אמת קיימת רק באגדות, ואולי יש אנשים שנועדו להיות לבד?

ליומנים אישיים נוספים:
"מה יקרה אם אקבל התקף אפילטפי ברמזור?"
"אני לא חולת מחמד"
מיומנה של נגמלת מעישון
נורית פלג מתמודדת עם נכות
"הרופא קרא לי משוגעת"
"לא נשארת לחבק אותי בלילה"

ומי בכלל אמר שלכל סיר יש מכסה, שלכל אחד יש את מי שכתוב לו למעלה ושהאהבה מנצחת תמיד. כשתמצאו את מי שהמציא את זה, תשלחו אותו אליי מיד כי יש לי כמה דברים לספר לו על החיים.

כבר כתבתי על זה לא פעם, אבל נראה לי שיש דברים שמי שלא עובר אותם על בשרו (תרתי משמע...) לעולם לא יוכל להבין. וימשיכו כולם ויגידו שבסוף אני אמצא, שיש עוד המון דברים אחרים שהיו יכולים לקרות חס וחלילה, שגם אנשים במצבים קשים יותר מצאו בסוף את הזוגיות שלהם.

שיגידו, הרי שמעתי את זה כבר כל-כך הרבה פעמים, אז מה אכפת לי לשמוע את זה שוב? להגיד שהשתכנעתי? לא ממש. ועם כמה שזה נשמע רע להגיד, מה בכלל אכפת לי מצרות של אחרים? והעובדה שאלפי ילדים רעבים באפריקה לא הופכת את המצב שלי ליותר נחמד.

אני מרשה לכם אפילו להגיד שאני קוטרית, ומלאה ברחמים עצמיים ולא מסתכלת על חצי הכוס המלאה ועושה את זה יותר ממה שזה, וכל הדברים האחרים שגם אותם כבר שמעתי עשרות פעמים. אני מצטערת, יש לי תקופות כאלה ואני לא מתכוונת להתנצל על זה.

זה יעבור, אני יודעת, אולי אפילו בקרוב. הרי כולנו נופלים וקמים, ושוב נופלים, אבל תמיד על הרגליים. ואולי אפילו אני אצליח למחוק אותו מהזיכרון, ולא רק בפלאפון.

למה מכריחים אותנו להשתנות?
אולי ערן יעשה לה נס?
"תתפלאו. אני לא מפלצת"
למה מגיע לי העונש הזה?
"אני נלחמת בטחנות רוח"
"כאב ששום גלולה לא תפתור"

דרג עד כמה מאמר זה עזר לך

עזר מאד

עזר

טוב

עזר קצת

לא עזר


* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר