"האם הבת שלי תוכל ללכת?"

האמת היא שבאיזשהו שלב הבנתי שאני חייבת לצאת מהבית לעבוד - אחרת אני משגעת אותה. החרדות שגברו על כל התנהגות שפויה גרמו לזה שלא נתתי לאף אחד להתקרב ולטפל בה, אני ידעתי הכל יותר טוב כל הזמן - וזה כלל גם את אבא שלה.

למזלי הציע לי פסטיבל הקולנוע בירושלים לחזור ולתאם את הפסטיבל שתיאמתי פעם אחרונה בחודש תשיעי, שנה קודם, ושמחתי לסיבה לחזור לעבודה - כמובן רק לחמש שעות ביום, מהנקה להנקה.

אבל איך אני אמורה למצוא מטפלת לילדה עם הצרכים המיוחדים שלה? חשבתי שזה יהיה פשוט – אשים מודעה בעיתון ירושלמי. הגיעו נשים רבות, אבל אף אחת ממש לא באה בחשבון - כולן היו עסוקות בלרצות אותי. 'ישטפו לי', 'ינקו לי', 'יסדרו לי' - אבל ממש לא עניין אותי הבית, רציתי טיפול טוב ואוהב לתמר.

למזלי הגיע מאיה הצעירה, היפה והמקסימה, שאחת מהמעלות שלה היה שאבא שלה היה רופא בכיר במיון בבית החולים הדסה עין כרם - וזה תאם את רמת החרדות שלי בדיוק.

ביתי היתה בת שבעה חודשים, בשלבים האחרונים של הגבס הגדול, והנה אני יוצאת מהבית פעם ראשונה בחייה ליותר משעה. לי זה לא היה כיף בכלל.

אמנם יכולתי לשתות קפה חם סוף סוף וללכת לשירותים בשקט, אבל זה כאילו שמישהו הוציא לי את הקרביים. היה לי ריק בבטן ומאוד דואג בלב, והרבה פעמים חשתי בגודש בציצי. זה היה טעם החופש. את הפסטיבל תיאמתי בין טלפון לטלפון הביתה. להפתעתי גיליתי שיש שוני אדיר בין היכולת ריכוז של לפני הלידה ואחריה.

התרגולת היתה של הנקה ב-10, ריצה לעבודה, עבודה בטירוף וריצה חזרה להנקה בשלוש בצהריים. בגיל שבעה וחצי חודשים יצאנו מהספייקה - הגבס הגדול - עם לימפות נפוחות ובלי שום ידע בישיבה או זחילה.

ליומנים אישיים נוספים:
להשתנות כמו נינט?
"מה יקרה אם אקבל התקף אפילטפי ברמזור?"
"אני לא חולת מחמד"
מיומנה של נגמלת מעישון
נורית פלג מתמודדת עם נכות
"הרופא קרא לי משוגעת"
"לא נשארת לחבק אותי בלילה"
יש חיים אחרי הפציעה הנוראית

נשלחתי לנוירולוג והלכתי לרפלקסולוגית. תוך חודש, וטיפולים פעמים בשבוע, הלימפות הנפוחות בפרקים חזרו לגודל הטבעי שלהם. ואנחנו מנסות לבדוק: מה בעצם עושים הורים וילדים בגיל שמונה חודשים, אם אין להם בעיות מוטוריות, לאן הם הולכים לשחק ולבלות?

היום, כשתמרלי נוסעת על רולרבליידס ורוכבת על סוסים, אני מסתכלת על התקופה הזאת ועד גיל שנתיים כשהיא התחילה ללכת כתקופה הכי קשה. הדברים לכאורה נרגעו, הטיפולים הדו-שבועיים נגמרו, ועכשיו אנחנו עם עצמנו - מחכים.

ובלי שמישהו דיבר איתי או שאני העזתי להגיד את זה בכל רם השאלה הגדולה היתה - האם היא תלך, ואם כן מתי? בגיל הזה הרי, בו ההתפתחות הקוגניטיבית נבנת על היכולת מוטורית, יש מחיר לכל חודש בה היכולת המוטורית מתעכבת.

והכל בלב ובראש וכל היום כל הזמן. תקופה של חרדה פנימית חונקת ומשתקת. אבל גם הקלה קטנה, פעם ראשונה נוסעים לטיול, פעם ראשונה ביחד באמבטיה!

אנחנו זוחלים בגיל תשעה חודשים, ומצטרפים לאירועי הג'ימבורי במתנ"ס. שנה שלמה הלכנו פעמיים בשבוע לג'ימבורי. במהלך השנה, כשכל הילדים קמו והלכו - אנחנו זכלנו.

המדריכה נחמה אותי, ואני קינאתי בכל הילדים ובכל האמהות עם ילדים שהלכו בזמן, והתמלאתי חרדה גדולה. יש הרבה בדידות בתקופה הזאת. לא מעניין להיות איתי, אין לי שום דבר אחר שמעניין אותי ועל הנושא הזה אין לי מה להגיד.

את מה שאני מרגישה אני לא יכולה להגיד בקול רם. הטונוס בשרירים שלה נמוך מאוד, הפרקים גמישים מדי ובגיל שנה בערך, הרופאים מחליטים להכין סד, כמו הסד של הילד בסרט 'פורסט גאמפ'. על כל הרגל.

זה תהליך שלוקח זמן - ראשית מכינים תבניות מגבס על הרגל, ואחרי זה יציקות פלסטיק בגודל הנכון. לובשים את הסד על נעליים שלמות וגבוהות וטייץ - גם באוגוסט.

אנחנו שוב אטרקציה ברחוב, כשתמרלי נופלת כמו כל ילד - כל הכביש קופץ עליה לעזור לה, ואני צריכה לפזר את כולם ולהגיד לה "הכל בסדר, לא קרה כלום, בואי נקום" ולשמור על נורמליות.

במגרש משחקים היו נשמות טובות שהורידו אותי ממכשירי טיפוס כדי שלא יקרה לה כלום, ובעיקר להם לא. אני שמרתי עליה מהסביבה המבוהלת מהמכשיר. במבט לאחור, התקופה הקשה בחיי.

עוד ביומן של אבלין:
"כשהבנתי, חרב עלי עולמי"
"הילדה שלך תהיה בסדר"



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר