"יאללה, שתחזור לעשן כבר"

התענוג הגדול בחיים הוא לבצע את אשר אנשים טוענים שאינך יכול לבצע (וולטר גאגהוט).

היום העשרים ותשע. מחר אני 30 יום ללא סיגריות. כך לפחות אני משכנעת את עצמי. בפועל, אני לא מעשנת בדיוק 14 יום, הרי בשבועיים הראשונים טחנתי סיגריות כאילו אין מחר, אבל מי סופר, 30 נשמע יותר מרשים.

גנבתי שלוש סיגריות במהלך השבועיים המסויטים האלו. אחת, "סיגריית פרידה" עם החברה שהצלחתי לשכנע להפסיק לעשן, והשתיים הנוספות, באופן מפתיע, היו עם חברי המעשנים ש"פירגנו" לי: "יאללה, מה כבר יקרה אם תעשני סיגריה אחת", "מגיע לך, את עומדת במשימה מאוד יפה", "עדיף שתעשני עכשיו אחת מאשר תישברי ותמצאי את עצמך עוד שעה בפיצוציה מתחת לבית קונה חפיסה". מה שנכון נכון. בבר לוהט, שלוש לפנות בוקר, אחרי חמישה דרינקים, הטיעונים האלו נשמעו מאוד הגיוניים.

בכלל, חברים מעשנים זה דבר מעניין, לפחות החברים המעשנים שלי. יש להם שיטות מאוד מיוחדות לעודד או לעקוב אחרי ההתקדמות: "נו מה קורה, חזרת כבר לעשן?" (האופציה שאני עדיין לא מעשנת לא דגדגה אפילו את מוחם המפרגן), "תראי, את תיכף נשברת, הרי אין מצב שאת לא תעשני יותר לעולם", "חבר שלי חזר עכשיו לעשן אחרי חצי שנה, פשוט ככה", ועוד כמה סיפורים עסיסיים על "הנשברים" שהם מכירים. לך תבנה מדינה.

האמת, אני לא הייתי שונה מהם כשמסביבי ניסו להפסיק לעשן (ואני בכוונה משתמשת בפועל ניסו ולא בפועל הפסיקו, כי אף אחד לא באמת הצליח), אני אפילו הייתי נואמת נאומים למה סיגריות זה דבר הכרחי בחברה בה אנו חיים.

גם החברים שלי בעבודה רוצים שאני אחזור לעשן. אני עצבנית, יש לי פתיל קצר, קצר מאוד, אני חסרת סבלנות ואני "נוטה" להרים את קולי לעיתים תכופות, תכופות מדי. מכשפה, בקיצור.

אני יודעת בוודאות שכל פעם שאני יוצאת מחדר מסננים מאחורי גבי "יאללה שתחזור כבר לעשן, יותר עדיף", " בלתי נסבלת זאתי"... אני אראה להם מה זה. לא חוזרת לעשן, עונש.

סיגריות זה טוב

תשמעו, סיגריות זה דבר טוב. סיגריות זה דבר מרגיע. אאאח השלישייה שלי. מי שאמר שמיים גנובים ימתקו היה בהפסקת עישון. הוא ידע על מה הוא מדבר. כל אחת מהן, כל שאיפה ושאיפה מהן נוצלה עד תום וכל אחת ואחת היתה הנאה צרופה.

בטני מתמלאת בחמימות משכרת בעודי נזכרת בחוויה. שכחתי כמה טוב זה עושה לי לעשן, או שמע עלי להגיד עשה לי לעשן? מה אני לא אחזור לעולם לעשן? אני אהפוך להיות נון-סמוקר, מאלו שיושבים בלא מעשנים במסעדות, ועוד מתוך בחירה? הכצעקתיייייייייי?

אני עומדת בזה 30 יום (או 14, אבל מי סופר), א פיו מור דייס וונט קיל מי (מה שלא הורג, מכאיב ומחשל). סיפרו לי שיש פורומים של נגמלים מעישון ושהם מאוד מפרגנים ותומכים. מסתבר שיש דבר כזה פרגון ונראה לי שאני מספיק בשלה להודות בצורך למעט פרגון.

ואמא שלי אומרת: אלו החברים שלך? עם חברים כאלו מי צריך אויבים?

עוד ביומן של מירב:
הגמילה שווה לי את הדיכאון?
"לעבוד בלי הפסקות סיגריה? אלוהים ישמור"
"מה הם מבינים במועקות שלי?"
"איך אפשר להפסיק לעשן?"
"האם יש סיכוי שאהפוך לאנורקסית?
"אני לא מוכנה לפרידה הזאת"



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר