"בורחים ממני כאילו שאני חולת איידס"

כן, כן, עוד דייט, עוד פגישה. עוד אחד שצריך לבחור אם הוא מוכן לחיות עם העובדה שחברה שלו חולה, עוד אחד שצריך לנתק את עצמו מהסטיגמה כדי לראות מי ומה אני. אני לא בחרתי לחיות עם גברת מאניה דיפרסיה, הם כן.

ואני לא מאמינה בלהסתיר - כי זה חלק ממני וחוץ מזה אם אני מסתירה מה בדיוק אני אומרת? שאני מתביישת? שיש לי מה להסתיר? אין לי. ממש אין. לא גנבתי, לא רצחתי. קיבלתי אותה מתנה ועם זה אני חיה הכי טוב שאני מסוגלת.

ובכלל, אם את זה אני מסתירה אז מה עוד? ואיך בכלל אפשר להסתיר דבר כזה, שהוא חלק כל כך חשוב ממי וממה שאני היום והוא חלק - לא הכל, ועכשיו לכי תסבירי את זה לאדם אחר שלא מכיר ולא יודע ואת מה שהוא כן יודע אפשר לסכם במילה אחת- "סטיגמה". סטיגמה ופחד.

ואז אני מתלבשת ומתאפרת ובוחרת את החולצה הנכונה והמכנסיים שיושבים יפה והולכת לשם ויושבת מולו ויודעת שגם הוא, כמו כולם, יכול להגיד לי "כן" ויכול להגיד לי "לא". ושהפקטור של המחלה לעיתים קרובות יותר משמעותי ממי אני.

וכל כך נמאס לי מהשיפוט הזה שלפיו אני שווה נטו אבחנה, ושמישהו מחליט שהוא לא יכול להתמודד עם זה למרות ש"אני נורא רוצה אותך אם הכל היה אחרת". אין לי בעיה שאומרים לי "לא" כי אני לא מספיק טובה או לא מה שהוא רוצה ומחפש, יש לי בעיה שאומרים לי "לא" בגלל ביוכימיה.

ליומנים אישיים נוספים:
להשתנות כמו נינט?
"מה יקרה אם אקבל התקף אפילטפי ברמזור?"
מיומנה של נגמלת מעישון
נורית פלג מתמודדת עם נכות
"הרופא קרא לי משוגעת"
"לא נשארת לחבק אותי בלילה"
יש חיים אחרי הפציעה הנוראית

נמאס לי לקבל תגובות כאילו אני הולכת למות מחר מ-HIV חיובי, נמאס לי משיפוט כל כך שטחי של מציאות שהיא כל כך מורכבת. ונכון, לא כל אחד יכול לחיות עם זה, ולא כל אחד יכול לחיות איתי אבל השלילה המיידית של כל דבר שהוא אחר מכעיסה. וכואבת. כואבת כל כך.

ושוב, אני לא בחרתי. הם כן. ושאלוהים תעזור באיזו מהירות הם בוחרים לא להתמודד, הם בוחרים למחוק את כל הכימיה והכיף והשפה המשותפת לטובת פחד.

וכן, אנשים מתיימרים להיות רציונליים הם לא באמת. ולא משנה כמה אני אקטין את החשיבות שלה בחיים שלי וכמה אני אחסוך מהם את תיאורי האשפוזים וההתקף רק הידיעה על המחלה מבעיתה אותם.

ואחד אחד הם בורחים, אנשים שאני יודעת שאילולא המחלה אולי היו נשארים לבדוק אם מתאים להם מעבר לכוס קפה או שתיים או חמש.

אבל איך אפשר לשקר? לו ולעצמי? איך אפשר להסתיר משהו שהוא פקטור כל כך חשוב. וזכותו לפחד וזכותו להגיד שזה לא מתאים ליכולות התמודדות שלו וזכותו לברוח. וזכותי לכעוס ולכאוב.

וזה כואב. שם, עמוק בפנים. על הגבול בין הסרעפת לבטן. גם "לא" זו תשובה, והיא עדיפה עשרת מונים על התחמקות, אבל לדעת שה"לא" הזה לא תלוי בי או במה שיש בינינו אלא בפחדים ובסטיגמה זה כואב.

זה כואב שמישהו מסוגל לשכוח אותי כאדם ולראות מאותו הרגע ואילך רק את העובדה שנולדתי חולה. והם לא אומרים את "זה לא את, זה אני" כי זה די ברור שהמשפט הכי מתבקש הוא "זה לא את, זה המאניה דיפרסיה"....

ובא לי עכשיו לעלות על הגג הכי גבוה ולצרוח 'דייייייי' . די כבר. תאמינו לי - אם אני חיה עם זה כל אחד יכול. ומה כבר ביקשו מכם? מישהו ביקש שתהיו מטפלת צמודה? מישהו לקח אתכם לטיול מודרך במחלקה סגורה? מישהו חשף בפניכם שנים של ללכת לאיבוד? מישהו בכלל דיבר איתכם על תרופות ואשפוזים? די לשפוט אותי בלי בכלל להבין, אף אחד לא ביקש מכם לחיות את זה בשבילי או במקומי.

ואז אני נזכרת במילים של החברה הכי טובה שלי שאומרת "אם הם לא מסוגלים להתמודד עם הידיעה שאת חולה - מה הם יעשו כשבאמת תהיי חולה?"

והיא צודקת. כל כך. שיברחו בהתחלה, ולא כשאפול ובאמת אצטרך שם את אלו שאני הכי אוהבת. ולמרות ההיגיון, זה עדיין שורף.

אז כן, אני יודעת שבסוף אני אמצא את זה שבאמת מסוגל לראות אותי, את מי שאני, וגם את גברת מאניה דיפרסיה, ועדיין יבין שאף חתיכת נייר לא מגדירה אותי. נכון לעכשיו הוא כנראה תקוע בפקקים...

לפרק הקודם ביומנה של פרח בדיפרסיה
לפרק הראשון ביומנה של פרח בדיפרסיה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר