"הילדה שלך תהיה בסדר"

כשאני חושבת היום על 11 השנים שעברנו, נדמה לי כאילו שזה קרה למישהו אחר ושאני מספרת סיפור שעבר על ילדה אחרת. נדמה שיש לנפש ולגוף יכולת מדהימה לכפות את השגרה על הטראומה עד שזו מתגמדת והופכת לזרה. השגרה הזאת, זה כל מה הכרתי.

אנחנו לא ידענו בכלל מה זה הורות נורמלית, לא היו לנו שנים טובות, בטח לא בחודשים הראשונים של חייה של תמר (או תמר-לי כפי שהיא קוראת לעצמה היום).

במשך שבעה חודשים וחצי סבב היום-יום שלנו סביב הורדות הגבס השגרתיות, צילומי הרנטגן ואחר כך החלפת הספייקה (מתקן שמזכיר את מה שהרכיב פורסט גאמפ הילד, בסרט - זוכרים?), וכל זה אחרי חמישה שבועות בהרדמה כללית בהדסה הר הצופים.

מבחן הישרדות לאם

היום, כשאני מסתכלת על עצמי בתקופה הזאת אני רואה אישה בת 33, שעלתה 12 ק"ג אחרי הלידה בגלל התקוה שהשוקולד ירגיע את החרדות.

אני רואה אשה מבולבלת, עייפה מלספר שוב ושוב מה קורה ולשמוע עצות מיותרות מסקרנים, תוך כדי ניסיון עיקש למצוא את עצמי מתחת לכל זה ולפעול כאדם שמוכר לי.

המדהים הוא שהחרדה והכאב של הצער לא עוזבים בשום רגע של היום, הם נמצאים כל שעה במצב של עירנות. זה היה כל כך מתיש.

ומצד שני, גדלה לנו תינוקת מושלמת ומדהימה, יפייפיה ונחמדה מאוד להורים שלה. תמר-לי היתה תינוקת סקרנית ורגועה, אבל בגלל הגבס היא לא היתה יכולה לעשות אף אחת מהפעולות אותן עושים תינוקות במהלך החודשים הראשונים.

תחשבו איך הרגשתי אז: הילדה שלי לא מתהפכת, כדי להרים את הראש שלה אני צריכה להפוך אותה בגבס על הבטן. אין לה רפלקסים, אין תנועה ספונטנית של הרגליים, אין ישיבה. כלום.

בינתיים החיים נמשכים ואני עושה כמה פעולות של הישרדות כדי לתפקד - מפסיקה את כל השיחות טלפון המיותרות, מתמקדת בסביבה תומכת ולא שואלת שאלות מיותרות, לוקחת את תמר-לי פעמיים-שלוש בשבוע לרפלקסולוגית כדי שתשפר את זרימת הדם בכל הגוף הקטן שלה. ואז פגשתי רופא אנטרופוסוף ואת כל הקהילה האנטרופוסופית, ששינתה את תפיסת העולם שלי.

ליומנים אישיים נוספים:
להשתנות כמו נינט?
"מה יקרה אם אקבל התקף אפילטפי ברמזור?"
"אני לא חולת מחמד"
מיומנה של נגמלת מעישון
נורית פלג מתמודדת עם נכות
"הרופא קרא לי משוגעת"
"לא נשארת לחבק אותי בלילה"
יש חיים אחרי הפציעה הנוראית

מדובר ברופא שמכיר את תמר-לי מגיל שלושה חודשים ועד היום. לאחר שהוא בדק אותה, הוא הסתכל אלי ואמר: "יש לך ילדה רגילה לגמרי, עם פריקה בברך. זהו. היא תהיה בסדר גמור". הרגשתי כאילו כירופרקטור לקח את הראש שלי וסיבב אותו בסיבוב חזק בחזרה למקום - הנה שפיות, הנה תקווה. רחוק מהסינדרום המאיים.

יום האם, פעם בשבוע

ואז התחלתי לחפש אותם, את נותני התקווה החכמים. הם מרפאים נפשיים מזן מיוחד, שהמשותף ביניהם הוא שיש להם את היכולת להגיד את המשפט החכם והלא בנאלי, הרך, המחזק ונותן התקווה.

היכולת הזאת לא נלמדת, לפעמים נלמד לצידה מקצוע טיפולי, לפעמים לא. זאת יכולת מולדת שמתחדדת עם השנים והניסיון. וכשמוצאים אותם, את האנשים הללו, הם מבינים, מחייכים ומגיעים.

כך פגשתי את אחותו של גיסי, ממנה למדתי שיעור שילווה אותי כל החיים. למדתי איך במצב הכי גרוע יש לנו דרך למצוא מוצא. היא לימדה אותי שנכון, אנחנו נבלה את כל חיינו סביב הגוף וההתפתחות של תמר לי, מטיפול לטיפול - נכון. אבל עדיף שאלמד לראות את זה כזמן האיכות המשותף שלי עם בתי. וכך עשיתי.

השעות הרבות שבילינו יחד מתמיד הפכו אותנו לצמד קרוב מאוד, הקורא אחת את השנייה כמו ססמוגרף. כל יום טיפולים שכלל את בית החולים שניידר, את הבדיקות הפולשניות והמעצבנות, את צילומי הרנטגן או לכל מטרה אחרת, כל יום כזה היה הופך במהרה ל"יום אמא" ולווה בבילוי לפני (אם אפשר) ואחרי. הבילויים הפכו לחלק העיקרי של אותם ימים ארוכים, ויכולנו, עד הערב, כבר לשכוח מהיום הקשה. שתינו.

בתקופה הזאת, אבא של תמר לי, מבוהל לא פחות ממני, שמר על שגרה של יום יום ועל פרנסה רציפה כבסיס לעיסוק הטוטאלי שלי סביב תמר לי. הוא היה מופנם ויציב - כמו אי של יציבות בים סוער. יצאנו מהגבסים של תמר לי בגיל שבעה וחצי חודשים. ואז החרדות האמיתיות גדלו.



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר