הכל על ה'טרופיקל בובו'

זה נשמע כמו שם מאוד קליט למשחק ילדים, אבל בעצם מדובר במחלת מין טרופית שהחלה להתפשט לאחרונה בעולם המערבי. בואו להכיר את הסימנים של מחלת ה'גרעינומת לימפתית מינית', שורופאים רבים אינם מכירים את תסמיניה
ד``ר שרגא וקסלר
| 08/01/2007 |
צפיות: 7,169
דירוג: 5.0 מתוך 1 הצבעות
התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע 5.0 מתוך 5
חיידקי הכלמידיה טרכומטיס, הזן התוקף בני אדם, נחלקים לשלוש קבוצות, על פי המחלה שהם גורמים: זנים התוקפים את העין וגורמים לטרכומה (זנים A-C); זנים התוקפים את מערכת המין,השתן וריריות העיניים (D-K); זנים התוקפים את המפשעות ואת אברי המין, פי הטבעת והרקטום (L).

הזנים האחרונים גורמים למחלה הקרויה לימפוגרנולומה ונראום (Lymphogranuloma venereum או LVG), המכונה גם Tropical Bubo על שם בלוטות הלימפה המוגדלות (Bubo) ביותר במפשעה. בעברית צחה קרויה המחלה - גרעינומת לימפתית מינית.

המחלה היתה ידועה כנפוצה בעיקר באזורים הטרופיים, אך לאחרונה דווח שהחלה להתפשט בארצות העולם המערבי, בעיקר בקרב גברים הומוסקסואלים. היות שהמחלה נדירה ורופאים רבים אינם מכירים את תסמיניה, יש חשש שהמחלה תתפשט מבלי שיאבחנו אותה ויטפלו בה בזמן.

התסמינים הכלליים כוללים חום, תחושת חולי, כאבי מפרקים וכאבי ראש, חוסר תאבון, הקאות וכאב גב. באופן יותר ספציפי המחלה מסתמנת לרוב באחד משני סנדרומים: הסינדרום המפשעתי והסינדרום הגניטו-רקטלי.

הסינדרום המפשעתי. אחרי תקופת אינקובציה של 1-4 שבועות (בדרך כלל 7-12 יום) מופיעה שלפוחית בלתי מכאיבה בפות, בפין או בפי צינור השתן.

השלפוחית הופכת לכיב הנרפא במהירות (לרוב חסר כאבים ובלתי מורגש). עלולה להתפתח בצקת מקומית וזיהום משני. בשלב הבא מופיעות בלוטות לימפה מפשעתיות מוגדלות. המחלה נפוצה יותר בגברים.

בלוטות הלימפה עלולות לגדול למימדים ענקיים, להזדהם ולהתפוצץ, תוך יצירת פצעים גדולים במפשעות. בפגיעת המחלה בצינור השתן עלולה להיגרם חסימת צינור השתן עד כדי עצירת שתן.

הסינדרום הגניטו-רקטלי. שכיח רק בכ-25% מהמקרים ונפוץ יותר אצל נשים, שכן בלוטות הלימפה המנקזות את איזור חדירת החיידק נמצאות באיזור שסביב הרקטום ובאגן.

ביטוי סינדרום זה הוא הפרשה מוגלתית מפי הטבעת ושלשול דמי. בהמשך נוצרים בצקת, הידבקויות ועד חסימת מעי סופני וויצירת תעלות הין המעי לנרתיק. ה-LGV נמצאה כגורם מסייע להיווצרות סרטן הפות.

אבחון. שיטת האבחון המוצלחת ביותר לכלמידיה היא התרבית. אולם זיהוי ודאי של סוג הנגיף (סוג L) נחשב לקשה, מאחר שבדיקת תרבית לא תמיד מסוגלת להבדיל באיזו סוג של כלמידיה מדובר. לפיכך מומלץ לבצע בדיקת PCR, המזהה את הדנ"א של החיידק.

טיפול. הטיפול היעיל במחלה הוא כמובן בשלב הראשוני וכולל אנטיביוטיקה כנגד הכלמידיה כמו ממשפחת הטטרציקלינים או האריתרומיצין.

לאתר של ד"ר שרגא וקסלר

דרג עד כמה מאמר זה עזר לך

עזר מאד

עזר

טוב

עזר קצת

לא עזר


* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר