לילה ראשון של עצמאות

כולי נרגשת, וחדת ועצבנית נסעתי לירושלים לבד. פחדתי. אני כמעט לא נוסעת בתחבורה ציבורית. ועוד לירושלים. אך עשיתי זאת והיה נפלא.

לרכבת עליתי כשאמי הייתה לצידי. נראה לי שהיא היתה אפילו יותר מתוחה ממני ואם ניסיתי לקבל חיזוקים, נכשלתי לגמרי. בסוף הייתי על הרכבת, קצת קוראת וקצת בוהה בחוץ, ועונה לכל טלפון אפשרי בשמחה לצאת קצת מהשעמום.

האמת שהנסיעה היתה מאוד רגועה ועל אף הפרשי הזמן (רכבת שעה וחצי מול אוטובוס בפחות משעה) היא היתה עדיפה בהרבה. לפני ששמתי לב הגעתי לירושלים.

כאן כבר הרגשתי קושי וכשירדתי למדרגה התחתונה, המרחק מול הרציף נראה רחוק, ורק כשעזרו לי ירדתי מהרכבת. מזל שיש אנשים טובים בעולם.

עכשיו חששתי מתי אראה את יוסי. עליתי במדרגות הנעות, מוכנה לטלפן אליו. יוסי חיכה בדיוק בקצה המדרגות. זהו, הגעתי ויוסי פה. עכשיו סוף סוף נרגעתי וחשתי אושר עצום.

דבר ראשון נסענו יחד לדירה שלו ושם קלטתי מיד שאנו פעם ראשונה לבד לגמרי כמו זוג שגר יחד. הדירה מאוד מצאה חן בעיני. שני חדרים בלבד, אך מסודרת ומרווחת.

לאחר שהתארגנתי וכבר נתתי לעצמי להרגיש בבית, לקחנו מונית לבית קפה, שם נערך ארוע של מכרה שלי, הסופרת והמשוררת שושנה ויג. האמת שחשבתי בעצמי לעשות שם ארוע לספר שלי, 'אהבה על גלגלים', אך לאחר אותו ארוע נאלצתי לשנות את דעתי.

הארוע עצמו היה מאוד מעניין ומרגש. השירים היו יפים ובמיוחד נהניתי משיריה של שושנה, שממש דברו אלי מאוד ושמחתי שיש לי את ספרה בביתי. בכלל הרגשתי, לאחר זמן רב, שאני סופרת שוב וההרגשה היתה נפלאה. היתה זו מעין כניסה לעולם הספרות.

אז מה היתה הבעיה? למה ויתרתי על ארוע שם? אז ככה, קודם העובדה שבית הקפה בירושלים ועל אף שלי אין כבר בעיה להגיע לשם, לא אוכל לצפות מהמשפחה והחברים בערב לנסוע לירושלים, בעיקר שהארועים רק בימי חול.

חוץ מזה, היה נראה לי שהמקום צפוף מידי, כלומר בתור בית קפה היה מצויין ובהחלט אחזור לשם, אבל לא היה לדעתי פרקטי מדי לארועים, כשהבעיה שאם אפיץ הארוע, יש סכנה שיגיעו יותר מידי אנשים ואם לא, איש לא יגיע.

בכל מקרה, הסיבה העיקרית לויתור העניין, היה חוסר הנגישות, פשוט חוצפה! להגיע לבית הקפה היו כה הרבה מדרגות ואפילו לא נוחות. גם להגיע לשרותים היו מדרגות. אני עוד הסתדרתי, אבל אף נכה בכסא גלגלים לא יוכל להגיע וזה מחטיא את כל המטרה.

לילה ראשון בלי ההורים

אבל בסך הכל אבל נהניתי. האווירה היתה די קסומה והצטערתי שנגמר, לא מוכנה להפתעה שיוסי הכין לי.
נכנסנו למונית קרובה ויוסי אמר שיקח אותנו לאמריקן קולוני. הנהג הסיע אותנו והרגשתי כאילו אנו יורדים בארץ אחרת. הכל היה מקושט בקישוטי חג המולד ודברו אנגלית, צרפתית ועוד שפות רבות.

נכנסנו בהתלהבות והרגשנו בארץ אירופאית לכל דבר. יוסי רצה שנהנה מהקינוחים אבל בגלל חג המולד ניתן היה להזמין רק כריכים. לא התאכזבנו. כדאי למצות את האווירה עד הסוף, אף דברנו באנגלית. סיימנו הערב בברכת "MARRY CHRISTMAS" וחזרנו לדירה ללילה ראשון ללא ההורים. ישנתי מצויין באותו לילה.

למחרת לאחר יוגורט וקפה, לקחנו מונית נוספת ונסענו למסעדה בבית מורשת מנחם בגין. רצינו בהתחלה לבקר בעוד חווייה חו"לית ולפנות לבראנץ' בבית הארחה האירי. הארוחה היתה טובה ומצב רוחי עלה והשתפר כשיוסי הציע לחזור איתי למרכז פעם ראשונה, כדי לראות שהכל בסדר.

כך מצאתי עצמי שוב בבית, מחובקת עם יוסי ומחכה לעוד לילות רבים של עצמאות ואהבה. ברגע זה הרגשתי עד כמה אני ברת מזל בקשר הרומנטי. עכשיו רק נותר לקוות שהקטע הבריאותי והמקצועי יסתדרו גם.

לפרק הקודם ביומן של נורית
לפרק הראשון ביומן של נורית
ליומנים אישיים נוספים

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר