"מה הם מבינים במועקות שלי?"

ממש ממש תחילת היום העשירי. אין התקדמות בחיים ואין הישגים – ללא קורבן (ג'יימס אלן).

02:13 - האלווווווווווו! אני מתבוננת כלא מאמינה בשעון, מנחמת את עצמי כי גם לגוף שלי מותר מדי פעם לשבש את עצמו ועוצמת בחזרה את עיני.

02:45 - טוב, משהו פה לא עובד, או בעיקר לא ישן. אני כבר כמעט חצי שעה מנסה להירדם בחזרה ללא הצלחה יתרה. מנסה את כל התנוחות האפשריות: על הגב, על הבטן, תנוחת עובר, על הצד, על הצד השני, עם כרית, בלי כרית, שתי כריות, באלכסון. שום דבר לא עוזר.

03: 03 - אני כבר בעמוד העשירי של הספר יסודות אידיאולוגיים ואוטופיים של החינוך. באוניברסיטה, במסגרתה נאלצתי לקחת איזשהו קורס העוסק בחינוך, נשבעתי שאם אי פעם תהיינה לי בעיות שינה - הפיתרון בידי. בדרך כלל הצלחתי למשוך עד העמוד השלישי, כשבחמישי נחירותיי כבר הדהדו בכל רחבי העיר. הלילה הזה, כלום.

04:03 - אחרי סקירה חסרת תוצאות של כל ערוצי הטלוויזיה, כולל אל-גז'ירה, וחמש סיגריות שעמום/עצבים החלטתי להביא את ה-DVD של העונה הראשונה של 24. נראה על מה כולם מדברים, זה בטוח יעביר לי את שארית הלילה ההזוי הזה (אופציות נוספות שנפסלו - ספונג'ה, או להכין את הבית לעוזרת).

מצוקת הסמוקר האמיתי

בערך בעשר בבוקר, בעודי מעשנת את סיגריית "פתיחת היום במשרד" (רק עוד ארבע כאלו לפני), נפתרה התעלומה נדודי שינה. זה כתוב שחור על גבי לבן, אחת ממיליון תופעות הלוואי של התרופה.

יומנים אישיים נוספים:
"מה יקרה אם אקבל התקף אפילטפי ברמזור?"
"אני לא חולת מחמד"
"יש לך סרטן בערמונית"
נורית פלג מתמודדת עם נכות
"הרופא קרא לי משוגעת"
"לא נשארת לחבק אותי בלילה"
יש חיים אחרי הפציעה הנוראית

אז מה עושים עכשיו? חוזרים לעשן? אין מצב שאני לא ישנה בלילה, על אחת כמה וכמה שעוד לא ירדתי אפילו גרם אחד במשקל. התייעצתי עם הרופא שטען שתוך כמה ימים זה יעבור, שזהו תהליך שהגוף עובר וזה ממש לא נורא. 'יה רייט', לא נורא.

כשאני מוצאת את עצמי עושה XXX בחמש לפנות בוקר ולא חושבת שזה כל כך נורא, אז כנראה שזה כן נורא. עברתי לשלב הרחמים העצמיים בו אני משתפת את כל העולם בכמה קשה לי וכמה אני סובלת.

ברור שהיו כאלו שהזדרזו לציין בפני את העובדה המינורית כי בייסיקלי עדיין לא הפסקתי לעשן ואיך אני יכולה לקטר בפניהם בעודי משלחת לחלל האוויר עשן סיגריות. נו שוין, מה הם מבינים במועקות.

מי שהוא לא סמוקר אמיתי לעולם לא יבין את המצוקה. סמוקר אמיתי הוא אחד שלא צריך להסביר לו מהי סיגרית "הבוקר" ומהי חשיבותה להלך הרוח הכללי של כל יום ויום, סמוקר אמיתי לא מוצא את עצמו בשתיים בצהריים מעשן סיגריה ראשונה לאותו היום, סמוקר אמיתי לא נתקל במצב שהוא לא עישן יום יומיים, ככה כי פשוט לא היה בא לו או לא יצא לו (קצת מזכיר לי את האנורקסים ש"לא יצא לי לאכול" עד שש בערב. נו באמת...), סמוקר אמיתי לעולם לא יהיה מעשן חברתי (או יותר מדויק שנורר חברתי), שמעשן עם החברים ביציאות, סמוקר אמיתי לא ינסה כל חודשיים להיגמל מהסיגריות כי זה מזיק לבריאות ולא בריא בלה, בלה, בלה, והכי חשוב: סמוקר אמיתי, כשיגיע היום המקולל והוא כן יפסיק לעשן מסיבה זו או אחרת, לא יהפוך אוטומטית לקרצייה מסוג "אויש העשן הזה מפריע לי"...

ואמא שלי אומרת - מה את מתלוננת, שנה וחצי לא ישנתי בגללך כשהיית תינוקת.

עוד ביומן של מירב:
לפרק הקודם ביומן
"האם יש סיכוי שאהפוך לאנורקסית?
"אני לא מוכנה לפרידה הזאת"



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר