גבר, גם אתה הולך ללדת

פעם הכל היה ברור. "היא" היתה בהריון, "היא" הלכה לרופא, "היא" הלכה ללדת. כך היה אצל האמהות שלנו, אצל הסבות שלנו. נשים הרו, נשים ילדו, ואילו המעורבות הגברית התבטאה בהליכת מסדרון עצבנית בלידה, או במיתוסים על הגבר שנשלח להביא לאשתו אפרסק באמצע הלילה בזמן הבחילות.

בעבר כמעט לא היתה חפיפה בין החוויה הגברית לזו הנשית. ואילו עכשיו, תוך שנים ספורות, אנחנו מדברים בשפה של שיתוף על "ההריון שלנו".

בעולם המערבי השיתוף התחיל בשנות השישים. לפנינו "גילו" את הלידה המשותפת האינדיאנים ותושבי מזרח אסיה. אבל בתרבות המערבית, השיתוף בהריון ובלידה התחיל במקום שבו צמחו שינויים חברתיים רבים, בתקופת זמן קצרה.

מלבד סמים, אהבה חופשית ומוסיקה, שנות ה-60 הולידו גם חשיבה חברתית-אישית, תוך ביקורת נוקבת על התנהלות הממסד. "אנחנו לא רוצים ללדת בבתי חולים", הם צעקו והקימו מרכזי לידה אלטרנטיביים, חזרו ללדת בבית וגם...כבלו עצמם באזיקים לבנות זוגן, כדי להיות שותפים אמיתיים להבאת הילד לעולם.

הוא בתמונה, נקודה. ארבעה עשורים מאוחר יותר, ה"אנחנו" הפך למטבע לשון. מה קרה בזמן הזה? האם השתנינו? האם הצרכים שלנו הפכו להיות אחרים? האם מה שמובן מאליו נכון לכולם?

אני רואה אותם מגיעים לקורס ההכנה ללידה. הם צועדים זוגות זוגות, בדרך כלל בן ובת, לעיתים שתי בנות ולעיתים היא מגיעה לבד לקורס ההכנה, כי היא לבד מבחירה. אבל לרוב, מגיעים בזוג.

המפגש עם השיתופיות בהריון קורה עוד לפני קורס ההכנה. בבדיקות, בדיבורים על הלידה. אבל קורס ההכנה ללידה הוא זה שקובע עובדה - אנחנו כאן יחד.

בשיעור הראשון, חלק מהגברים מגלים ספקנות. אבל לרוב לשיעור השני הם מגיעים ומתעניינים, שואלים שאלות - לעתים יותר מהבנות, ובשיעור האחרון הם מספרים עד כמה זה היה חשוב להם.

רוב הגברים מלווים כיום את בנות זוגן ללידה ולוקחים בה חלק פעיל. רובם נמצאים בחדר הלידה זמן ארוך, לבד עם האישה שאתם, תומכים, מעסים, משקים, מנגבים, ממלמלים עד כמה היא נפלאה.

העידן שלנו מעמיד בפני גברים ונשים אתגרים לא פשוטים, מלאי מסרים כפולים ומבלבלים. נשים, למשל, צריכות להיות בהריון וגם - יפות, רזות, עובדות עד בלי די, לא מקטרות וגם שיחזרו לעצמן מיד אחרי הלידה.

ואילו הגברים (הצד השני של "אנחנו בהריון"), חייבים להיות רגישים, עדינים, מבינים עוד לפני שאנחנו אומרות משהו. לתפקד באופן מושלם בלידה, וגם להמשיך לעבוד כרגיל, לצלצל לכולם, ובאותו זמן לא לזוז מילימטר כשאנחנו מגירות דמעות הורמונליות.

נשמעים היום הרבה קולות ביקורתיים על כניסתו של הגבר לחדר לידה. "הוא לא שייך לשם", אומרים אחדים, ואילו ד"ר מישל אודנט טוען בתוקף שנוכחות גברים הן אחת הסיבות מוצקות ללידות שמתעכבות, וחלק מאיתנו סבורות ש"נשים צריכות גם היום כמו פעם ללדת בחברת נשים". ואם כך מה נכון לעשות?

נדמה לי שאי אפשר לנתק את תהליך הלידה מהחיים עצמם. החיים הפכו שיתופיים-שוויוניים בשכבות אוכלוסייה רבות. אנחנו עושים הרבה מאוד דברים באופן שוויוני, שאינו נחלת האישה בלבד.

רובנו הולכים יחד לרופא (בעבר גברים לא היו חולמים להיכנס לחדר הגניקולוג), בוודאי לראות את העולל באולטראסאונד, הולכים יחד לקורס הכנה ללידה, וגם אחריה, העמדה השיתופית עומדת על הפרק: לרוב הנשים ברור שבני זוגן יקחו חלק בגידול הילדים, ממנשא וחיתולים ועד חינוך להרגלים.

נדמה שנשים מעוניינות בדרך כלל בנוכחות של בן זוגן בלידה, וגם רוב הגברים מעונינים להיות שם. אי אפשר להתעלם מההשפעה של התפיסה התרבותית-חברתית שלנו, כשם שאין להתעלם מצרכיו של הפרט, והתפיסה התרבותית-חברתית העכשווית המכניסה את הגבר לחדר לידה.

גם הגברים לומדים. אנו נוהגות לומר שבעולם המודרני איבדו הנשים את החניכה המסורתית ללידה, שניתנה בעבר על ידי האמהות והאחיות. לגברים מעולם לא היתה חניכה כזו.

מכיוון שאֵלֶה כְּאֵלו לא עברו חניכה עומדים הגברים, לעיתים, חסרי אונים, מבולבלים ולא ממש יודעים מה יעשו ברגע הגדול, בלידה.

אני מאמינה שכאשר גברים, העומדים לפני לידה, נחשפים למידע על תהליך הלידה ומקבלים כלים מעשיים כדי לעזור לבת זוגן, הם יכולים להרגיש בטוחים יותר כשיתחילו הצירים הכואבים.

הם לומדים לדעת היכן לעסות כשכואב לה, אלו מילים לומר כדי לעודד אותה ואפילו יהיו די רגועים ולא ירצו לרוץ מיד לחדר הלידה ברגע שיופיע הציר הראשון. בן הזוג עשוי להיות מגַשר נפלא בין היולדת לצוות חדר הלידה.

הוא יכול להיות זה שיגיד בעת הצורך "חכו רק רגע, היא בציר, היא לא יכולה לענות כרגע". הוא זה שיזכיר לה לנשום, לזוז, לשנות תנוחות, אם היא לרגע שכחה. הוא יציע לה שתייה ויזכיר לה לעשות פיפי. ו... הוא גם יהיה זה שיספוג את מזגה המשתנה בלידה (ראו הוזהרתם).

ומי שלא מתאים להם? העובדה שהתפיסה התרבותית-חברתית שלנו אומרת כך ולא אחרת, עדיין לא קובעת ששיתוף בלידה מתאים לכולם. מסיבות אלו ואחרות, יכול להיות שאישה מסוימת תעדיף נוכחות של חברה קרובה או אימא ועדיין תרגיש קירבה אוהבת לבן הזוג שלה.

גם הגבר יכול להרגיש שהעומס הרגשות, הקולות, הריחות והמראות בלידה לא מתאים לו. לא מתוך פינוק, אלא מתוך היכרות עם עצמו.

נכון שיהיו מי שדווקא יבקשו להתמודד עם הקושי, אבל את חשבון הנפש הזה הבה נשאיר כל אחד לעצמו. בין אם הוא יהיה שם, בין אם היא תרצה או לא - נראה שכדאי פשוט להעלות את השאלה ולדון בה בכנות: הרי החיים אינם ברורים מאליהם.

האומץ שלהם, השכחה שלנו. נכון שמי שעובר את הכאב, ההורמונים הסוחפים, האינטנסיביות של הרגשות והמאמץ העל אנושי (גם אם לקחנו אפידורל) אלו אנו, הנשים, אבל נדמה לעתים שאנו שוכחות את מה שקורה להם שם. הגברים נכנסים איתנו באומץ להרפתקה מסעירה.

הם חוזים בנו כואבות כמו שרק לידה כואבת, מביטים בנו חסרי אונים כשהפתיחה לא מתקדמת, מחסירים פעימה כשהמוניטור לא היה כל כך טוב, לא ישנים יומיים, ממשיכים לעבוד כרגיל, ואז צריכים לרוץ עם העולל לתינוקיה, לצלצל לכולם ולהזמין את מה שקנינו כבר וגם, להיות איתנו.

כדאי מאוד שהם יאכלו במהלך הלידה, שיצאו לשתות משהו, שיקבלו הזדמנויות לעשות פיפי ולדבר עם מישהו קרוב בטלפון. כי כשגם הגברים יולדים, הם זקוקים ליחס אחר, להבנה אחרת מאיתנו - לא מפחות מכפי שאנו זקוקות ליחס זה מהם.

לאתר של דיאדה

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר