"איך אפשר להפסיק לעשן?"

היום התשיעי. אם אינני מאמינה שאנצח, אזי לא אנצח. אם אינני יכולה לומר שאנצח, אזי אינני מאמינה (ג'קי ג'ויס קרסי).

אני בלחץ. עוד חמישה ימים זה נגמר. אני מודעת לעובדה שבשלב זה כבר הייתי אמורה להיות עם שתי סיגריות ליום או עם כל מספר פחות מחמש (או, גוועלד, לא לעשן בכלל), אבל אני עדיין לא מצליחה לרדת לפחות מעשר ליום.

כל סיגריה יש לה את התפקיד שלה: סיגריית "הבוקר" - הקדושה מכולן, זו שחושבים עליה עוד במיטה כשגונבים עוד חמש דקות מתוקות מתחת לפוך, זו שביחד עם הקפה תגרום לי לרוץ "לחדר הנוחיות", לשלוח מייל עצבני במשקל חמישה ג'יגה ולצאת עם חיוך צחור של פרסומת למשחת שיניים והרגשת קלילות ממכרת. קנת ביט ד'ת.

אחריה מגיעה סיגריית "פתיחת היום במשרד". לפני הסיגריה הזו לא מנקים שולחן, לא עונים לטלפונים, לא פותחים מיילים ועוד לא מלקקים ללקוחות לחוצים.

שעה לאחר מכן כבר ניתן למצוא את סיגריית "אוף, כולם מעצבנים אותי ומה אני צריכה את זה בכלל" - בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי מעשנת את הסיגריה הזו באותה מהירות שבה נעלמים כוכבי ריאליטי טי.וי.

עוד על עישון:
סקר - מה חשבתם על עישון במקומות ציבוריים?
הישראליות לא מוכנות להיגמל
בורות בישראל בנוגע לעישון
מי מעשן בגלל הפרסומות?
איפה מעשנים הכי פחות בארץ?

מה אני אעשה עוד יומיים במצב הזה? אני אצא החוצה לשאוף אוויר צח? עשר שאיפות ונשיפות עמוקות ואיטיות? מה בכלל עושים אנשים שלא מעשנים בעודם נמצאים ברגעי לחץ? הולכים לצרוח על קולגות לעבודה שפישלו? מרביצים למישהו? רשמתי לעצמי לבדוק את הסוגיה הלא ברורה הזו.

סיגריות, איף איי אם לאקי

אם לא הייתה לי פגישה משעממת וארוכה כאורך הגלות, שמצריכה אחריה סיגריית התאוששות, אפשר לעבור לסיגריה שאחרי ארוחת הצהריים, סיגריית ה"חצי יום מאחורי, עוד כמה שעות אפשר ללכת מכאן".

כבר בעודי בולעת בתאווה את הביסים האחרונים, אני יודעת שהיא מגיעה, אוטוטו, ביחד עם הקפה של אחרי ארוחת הצהריים. זו גם הסיגריה שבעודי מעשנת אותה, אני מנסה שלא להירדם על הספסל ולכן היא גם קרויה סיגריית ה"מה לא הייתי נותנת בשביל לישון עכשיו חצי שעה".

וכך זה ממשיך וממשיך. זה עובר לסיגריית ה" סוף סוף בית", סיגריות הליווי (שיחות טלפון), איף איי אם לאקי - סיגריית "האחרי" (ואם אני עוד יותר לאקי, סיגריות האחרי), סיגריות הליווי (אלכוהול), אנד סו און אנד סו און.
עכשיו תגידו לי אתם איך אפשר. באמת, איך אפשר?

בשביל להרגיע את עצמי קלות מכל הלחץ והסטרס, חזרתי להשתעשע במחשבה איזו כוסית אני אהיה כשאהפוך ממש אוטוטו לאנורקסית. אני אגיע למידה 36? האומנם?

נעימה ככל שתהיה מחשבה זו, לא יכולתי להתחמק מידיעה שהסתתרה לה עמוק עמוד בנבכי תת הכרתי: הדברים ייעשו יותר גרועים לפני שישתפרו. הרבה יותר גרועים. שואה אישית. הדלקתי סיגריה להירגע.

עוד ביומן של מירב:
"האם יש סיכוי שאהפוך לאנורקסית?
"אני לא מוכנה לפרידה הזאת"



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר