ישראל לא מתאימה למוגבלים

טוב, הכותרת שלי מוגזמת, אבל בכוונה הגזמתי. הגענו לשנת 2006, עוד מעט 2007 וארץ ישראל עדיין לא לגמרי מתאימה ועוזרת לכלל הציבור שלה.

השבוע (ג') יערך יום הנכה הבינלאומי ולדעתי זה זמן טוב לבחון מה קורה פה. עד כמה המצב השתנה בארץ? עד כמה השתפר לנכים? לצערי, על אף כל הוועדות, התקנות והצעות החוק, המצב לא עד כדי כך שונה. אף כי ישראל התפתחה והתקדמה, עדיין המדינה שלנו מפגרת בכמה דורות אחרי רוב מדינות המערב.

למשל, במציאת עבודה. סוף סוף המצב הכלכלי ישתפר ורואים שוב צמיחה של ההיי-טק, אך דעות קדומות, בעיות נגישות וביטוח לאומי, מעכבים את הנכים, שעדיין מתקשים במציאת עבודה.

לי, למשל, הבעיה העיקרית היא שאני חייבת עבודה מהבית. חוסר הניידות שלי מקשה והורס. הרי אין סיכוי שמקום העבודה יממן לי מוניות ועם האוטובוסים אני לא מסתדרת.

האמת שעכשיו עם תקופה בריאותית קשה, אני בכלל לא יכולה לחשוב על לחפש עבודה כי לילות רבים אני לא ישנה ופעמים רבות לא מרגישה טוב, אבל אני עדיין לא לגמרי חסרת יכולת, תודה רבה, ולכן כעת אני מנסה לפתח עצמי עסקית, החל מקידום האתר שלי ורכישת דומיין ועד לקידום שרותי כתיבה ומידע, אז אחלו לי בהצלחה. האמת שבינתיים מצאתי פרוייקט שאפילו שילמו לי עליו ובמקביל כתבתי כתבה ועדיין לא ראיתי את שכרי.

זה לא פעם ראשונה שקורה לי, אך אני בספק כי זה קשור לנכות, אלא יותר להיותי כתבת מתחילה, אבל מי יודע בעצם? בכל מקרה, פחות רלוונטי אלי כנראה, כי יש לי כבר ניסיון ותואר שני אבל לאחרונה גם יש תקנות חדשות המאפשרות לבוס להציע לאנשים עם מוגבלויות פחות משכר מינימום. נראה שהכוונה היתה טובה, שיותר יתנו לנכים עבודה אך לי נראה שפשוט ינצלו אותם ועובדים מתחילים יאלצו להסתפק במשכורת מחפירה.

נס עד 2010?

בעיה נוספת אצלי ואצל נכים רבים נוספים היא תחבורה. התחבורה הציבורית בארץ היא פשוט זוועה. האוטובוסים לא נגישים, הרכבות הרבה פעמים לא מוכנות לקראת נכים ודורשות התראה של לפחות 24 שעות ומוניות? מוניות גם יקרות מאוד וגם הרבה פעמים הנהגים נמנעים מלהסיע נכים מסיבות מטופשות.

אצלי הקטע של הניידות כבר ממש נמאס, לפגוש את חבר שלי זה די בעיה, בעיקר כי הוא גר בירושלים ולנסות לקדם פיזית את השרותים והספר שלי גם כמעט בלתי אפשרי. מדברים כל הזמן על פיתוח הרכבת אבל אני האמת לא רואה הרבה שיפור והתקדמות עניינים במדינה שואפת לאפס, כך שאולי נזכה לנס עד 2010!

הבעיה הרומנטית, לדעתי, היא המטרידה ביותר. פעמים רבות, כשבהיכרויות דרך האינטרנט ציינתי את העקמת ענו "זה לא בשבילי", או מצאו תרוץ.

כל פעם שאדם "בריא" פונה אלי באינטרנט אני משקשקת, ולא בטוחה אם המאמץ בכלל שווה. נראה לי שרוב ה"נכים" כבר מחפשים להכיר בני זוג עם מגבלות, פשוט כדי לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.

גם היכרויות בין נכים לנכים הן דבר בעייתי. אני לא מדברת על הקושי שבלהיות בקשר עם נכה קשה, שזה כבר סיפור בפני עצמו, אלא מקומות ההיכרויות הדלים לנכים.

כיום בעיקר מכירים דרך האינטרנט, אבל מניסיון, קשה מאוד להכיר. הבליינד-דייטים היו לי סיוט ותמיד הרגשתי שקודם בוחנים את המגבלה ורק אחר"כ אותי. יש גם החששות מבניית קשר רציני, כשלא ברור איך נסתדר עם המגבלות ומה יהיה מבחינה כלכלית.

לי, למשל, סוף סוף יש חבר שאני אוהבת מאוד, אך מודה שקצת חוששת מעניין קידום הקשר, בו הקטע הכלכלי כבר ישחק תפקיד מהותי ובינתיים, בצחוק בצחוק, אני מובטלת.

לדעתי הכל באשמת החינוך. אני עוד זוכרת מתקופת התיכון כמה רע היה לי. קשה היה לתלמידים לקבל את השונה ויותר מזה לשונה – לי – היה קשה לקבל את עצמי. התיכון היה ממש סיוט בשבילי, בעיקר כיתה יא'.

לדעתי חייבים לשפר את החינוך, להבהיר החל מגיל קטן שנכות זה לא דבר מאיים ושכולם כמעט אותו דבר. סך הכל יש קצת שוני אצל כל אחד, לא? אני אישית מציעה עצמי לגשת לבתי ספר שונים ולדבר על קבלת האחר והתמודדות עם המוגבלויות.

טוב, מספיק להתבכיין. האמת היא שלא הכל רע. דווקא בשלב זה של חיי טוב לי, להוציא את הדלקת שאני לא מצליחה להפטר ממנה, אני בהחלט מסופקת. סיימתי תואר שני במידענות, הוצאתי ספר לאור, מנסה לקדם עסק אישי, יש לי משפחה תומכת, כלבה מדהימה, חברות הכי נפלאות שאפשר לבקש וכמובן, יש לי את יוסי שלי. מה עוד בחורה יכולה לרצות?

לפרק הקודם ביומן של נורית
לפרק הראשון ביומן של נורית
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר