"הרופא קרא לי משוגעת"

בפרק הקודם, סיפרתי לכם על היום שבו ניפצעתי. את הבכי והצעקות שהיו באותו לילה לא הכרתי, את הכאב העז לא הרגשתי מעולם. הכאב היה נורא עד כדי כך שלא הצלחתי לנשום. אך האורטופד בבית החולים טען שיש לי רק מתיחה של רצועה ברגל, שזה כלום וכשאני צריכה מנוחה. חבל שהקשבתי לו...

חזרתי הביתה באותו לילה אופטימית. חשבתי שתוך כמה ימים הסיוט הזה יגמר, אבל ככל שהזמן עבר כך גם הכאבים נעשו חזקים יותר והרגל קיבלה גוון של שחור ומראה של בצקת. לאחר שבוע של כאבים שלחה אותי הרופאה של קופת החולים בחזרה למיון, בתקווה שהפעם יראה אותי רופא מומחה ולא סטאז'ר.

כשהגעתי למיון הסיפור של אותו לילה נורא חזר על עצמו: שוב צילום רנטגן, שוב סטאז'ר, שוב הוא טוען שזאת מתיחת רצועות ושוב המליצו לי ללכת הביתה ולנוח מספר ימים. אבל הפעם כבר לא הייתי אופטימית כל כך, ולאחר יומיים נסעתי שוב פעם למיון.

לאור ההתייחסויות הקודמות, החלטתי שהפעם מנסים בית חולים אחר. למרות הציפייה ליחס רציני יותר, הסיפור חזר על עצמו: הצילום, הסטאז'ר, השערת מתיחת הרצועות והוראת המנוחה בבית.

בסופו של דבר הפנו אותי לרופא מומחה במרפאות החוץ - זה כבר היה נראה כמו התקדמות, אבל כשביקשנו הפניה מקופת החולים היא לא אושרה, והם הפנו אותנו לרופא מומחה מטעם הקופה. מכיוון שהייתי צעירה וחסרת ניסיון ב"להיות חולה", הסכמתי.

כשהגענו לרופא המומחה של הקופה, קיבל את פנינו רופא שנראה כמבין עניין. הוא כמובן שלח אותי לצילום רנטגן פשוט וגם הוא קבע שזוהי מתיחת רצועות אבל לעומת שלושת הרופאים האחרים, הוא אמר משהו חדש: הוא קבע שהרגל צריכה לנוח ועל כן יש לשים את הרגל בגבס למשך כשלושה שבועות.

הוא אמר שאחרי שלושה שבועות בגבס הרגל תחלים, ואני שמחתי כל כך שהסיוט שלי הולך להיגמר ואני אוכל לחזור לדרוך על הרגל , לנהוג ולצאת עם חברים.

כעבור שלושה שבועות של סבל נוראי בתוך הגבס הכבד והמציק, חזרנו לרופא המומחה של קופת החולים להורדת הגבס. הפעם לא פגש אותנו הרופא הנחמד שהכין את הגבס, אלא רופא אחר, חמור סבר ועצבני, עצבני מאוד.

"היא חולה בראש"

כאשר הרופא הוריד לי את הגבס, הוא חתך אותי בחמישה מקומות שונים לאורך הרגל ולחץ לי על מקום הפציעה בקרסול. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה זה כאב. למרות שבשלב הזה כבר הייתי מנוסה בכאבים, זה כבר היה יותר מדי והתחלתי לצרוח ולבכות שכואב לי.

הרופא התחיל לצעוק עלי בקול רם ש"בכלל לא כואב לך והכל בראש שלך! הרגל שלך בסדר גמור". למרות שהרגל הייתה מלא שטפי דם בצבע שחור ונפוחה כמו בלון. הוא אף המשיך וצעק עלי שאני סתם בוכה כי אני ילדה מפונקת.

אבא שלי, שהיה איתי אצל הרופא גם בזמן הצעקות, פנה על הרופא בנימה שקטה ואמר לו: "דוקטור, אני אדם שעבר הרבה סבל בחיים וכאב בחיי ואיני מבין איך אתה יכול להגיד לילדה שלא כואב לה? איך אתה יכול לדעת?" הרופא הסתכל על אבי וצעק: "הכאב אינו ברגל שלה אלה בראש שלה - היא חולה בראש!".

אבי ההמום יצא מהחדר וקרא לי להצטרף אליו. יצאתי מהחדר בעקבותיו, בוכה מרב כאבים. הוא היה כל כך עצבני ורצה לעשות משהו בנדון. נסענו ישר חזרה לסניף קופת החולים שלנו, ובדרך לא הפסיקו לרוץ לי בראש הצעקות של הרופא שרק לפני כמה רגעים קרא לי משוגעת.

"אולי אני באמת משוגעת?", חשבתי לעצמי. אולי אני מדמיינת את הכל והרגל שלי בכלל בסדר גמור? נשרפתי מבפנים מעצבות, כאב וכעס. כשהגענו לקופת החולים רופא המשפחה שלי קרא לנו לחדרו, הקשיב לסיפור ובדק את הרגל שלי .

אחרי דקות ארוכות של בדיקה הוא אמר שהרגל נראה במצב רע וכי יש צורך לנסוע ישר לבית חולים. בלית ברירה, הקשבנו לרופא ושוב, פנינו לבית חולים.

בשלב הזה, עבר כבר חודש וחצי מאז שהסיפור הנוראי הזה התחיל, ושוב אני ואבי נוסעים לבית חולים לראות עוד רופא, בפעם המי יודע כמה. היום אני כבר יודעת שצפויות לנו עוד נסיעות רבות לבית החולים לרופאים בכלל.

לפרק הקודם ביומנה של ליאת
ליומניים אישיים נוספים

לאתר העמותה למאבק בכאב בישראל



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר