"לא נשארת לחבק אותי בלילה"

הפרק האחרון של עמית הסתיים כשהיא נכנסה לחדר של נעם, שהיה אמנם הדבר הכי קרוב לבן זוג פוטנציאלי שהיא מצאה בשנים האחרונות, אבל גם בחור נשוי עם חבילת אגוזי מתוקה - הלא היא בתו.

גבר נשוי ואלכוהול

השיחה היתה ערה, על ספרים וסיפורים שקראנו בעברנו, אפילו העזתי לספר לו שבילדותי הייתי חנונה עם משקפיים שהייתה מחכה בפתח הספרייה העירונית עד שתיפתח, ומגיעה ממש לפני הסגירה כדי להחליף את אותו הספר שכבר הספקתי לקרוא.

"רואים עליך שאת חנונה", אמר. אין ספק שהבחור יודע לקרוא אותי היטב, חשבתי. השיחה לוותה בכמה שתיקות מביכות בהן הביט בי."אולי תמזוג איזו כוסית לפני שנצא?" התחמקתי ממבטו.

"בוודאי", הוא ענה, "ובוא נקרא לעמוס. הוא רצה לדעת אם אנחנו עושים משהו". זה היה גלגל ההצלה היחיד שלי כדי להתחמק מהסיטואציה הלא ברורה (אני, גבר נשוי, אלכוהול, לבד בחדר מלון במדינה זרה).

לאחר ארוחת הערב שבה הוספנו לשכרותנו עוד בקבוק יין מ-1970 היינו כבר ממש שמחים. נכנסנו למועדון הכי נחשב בעיר (הנהג שלווה אותנו דאג שלא נמתין בתור - ונמנעתי מלברר איך הוא עשה את זה, יש דברים שהשתיקה יפה להם).

בדרך למועדון נעם אחז שוב בידי. לא התנגדתי כמובן, אולי היה זה האלכוהול שהניע את התנהגותו, אולי חל עליו החוק המטופש שמחוץ לגבולות ישראל זה לגיטמי.

אחרי שני בקבוקי וודקה, צלחת פירות, שלוש קערות פיצוחים ושיר אחד בעברית מעוותת, עופר החליט שמספיק והגיעה העת ללכת לישון.

הייתי ערנית למדי והצטערתי שלא השתוללתי כראוי, הרי ביום שישי שגרתי לעולם לא אוציא את אפי מהבית - כי צפיפות אוכלוסין אני יכולה לחוות גם באוטובוס אני לא זקוקה למועדון בתל אביב בשביל זה.

"לא נשארת לחבק אותי בלילה"

"מה התבאסת"? שאל נעם. "לא... כן".... אמרתי בעודי חושבת אם אני אזכור משהו ממה שקרה הערב. "את רוצה לצאת למקום אחר?" הציע. "לא, זה בסדר נלך לישון, אני במילא עייפה", שיקרתי.

"את רוצה לקפוץ לחדר שלי, נראה איזה סרט?" שאל. איך יכולתי לסרב? הרי אני אישה המשוחררת משעבודי מערכות יחסים, אני אסרב לבילוי בחדרו של בחור שאני חושקת בו כבר זמן מה? ועוד אחד שאני יכולה לנהל איתו שיחה?

האלכוהול הראה את סממניו. "רק תזכרי עמית", חשבתי לעצמי "שאת לא עושה כלום, לא ליזום שום דבר! הוא נשוי, הוא נשוי, הוא נשוי, הוא נשוי!!!!!", המשכתי את המנטרה שלי מהימים האחרונים. לא הבטחתי לעצמי לפני כמה חודשים בביתו של הפשפש, שלא אשתה יותר?

נכנסנו לחדר. הנחתי ראשי על הכיסא בסמוך למיטה... "למה את יושבת כ"כ רחוק"? שאל. יימח שמו חשבתי, למה הוא עושה את זה? ולמה אני מקימה את עצמי אל המיטה שלו.

"לא טוב מה שהולך כאן, עמית", אמרתי לעצמי, "בכל רגע נתון תקימי את עצמך ותלכי לחדרך" (אני בדרך כלל מדברת לעצמי כשאני שיכורה - זה עוזר לי לריכוז).

אבל גופי לא זז, נשאר כאילו הוא קפוא. המוח שלי, שסובל כרגע מהרעלת וודקה אומר לי לקום, אך הגוף מסרב. דיברנו קצת, ראינו מעט מהסרט... נרדמתי לשנייה והוא העיר אותי... אני לא זוכרת את חילופי הדברים בינינו. אני רק זוכרת את ראשינו מאוד קרובים. קרובים מדי. אני גם זוכרת היטב שהוא הציע לי להישאר שם לישון.

סירבתי (כמה שיכורה ככה טיפשה!). הוא הודיע שהוא נכנס להתקלח. נעלתי את מגפיי ויצאתי משם, ידעתי שאם אני לא אצא באותו הזמן, אני והוא נתחרט על מה שיקרה שם. לא יכולתי לעמוד בזה.

מעולם לא חשתי כאב חד כזה כמו הרגע שיצאתי מהחדר. ידעתי בוודאות כי הרגע הזה לעולם לא ישנה, ומה שלא קרה שם הלילה לא יקרה יותר לעולם.

נכנסתי לחדרי וצללתי אל תוך הפוך, שהיה לי כתחליף לנבי ארנבי שלי. ראשי היה כבד עלי וגם הגוף. ואז, צלצול טלפון, נעם. "לא נעם, אני בטוחה שאני לא רוצה לצאת", אמרתי חצי ישנה, בטוחה שאני הוזה. לאחר דקה התעשתי והבנתי שזה לא חלום. התקשרתי אליו בחזרה. הוא כבר לא ענה.

בבוקר הוא סיפר לי שהוא התדפק על דלתי, אבל לא עניתי. עד היום אני לא מבינה איך התעוררתי. וכשהתעוררתי הבנתי מה קרה או לא קרה בלילה שלפני.

"לא נשארת לחבק אותי בלילה", הוא אמר בארוחת הבוקר שבה ניסיתי לדבר על ענייני עבודה. התעלמתי מההערה, מה אוכל כבר לומר? שאני רוצה, אבל לא מוכנה להיות שותפה להחלטה שלו להתעלל בי בסופ"ש?

מה רציתי: לחזור הביתה או בעצם להישאר שם? אוף! אולי תהיה הזדמנות נוספת, ואם תהיה האם הפעם אעיז? אני באמת חנונה? או סתם בחורה עם מצפון?

כשנחתנו בישראל, זרקתי לו שהוא ממש עינה אותי בסופ"ש הזה, הוא הודה שעיניתי אותו כפליים ושעוד נדבר על זה. מה יש כבר לומר תהיתי? אתה נשוי!!!

מסתבר שאישה זה כן קיר - קיר מבטון משוריין. ואני לא זו שאשבור אותו, החלטתי ביני לבין עצמי. מאז הדברים נראים אחרת, ישנם ימים שאני ממאנת להתקשר אליו גם בענייני עבודה, וישנם ימים שאני מתקשרת יותר מדי, רק כדי לשמוע את קולו.

השיחה שניהלנו על מה שארע הזכירה לי שיחה של המדריך שלי מהצופים שניסה להסביר לאחת החניכות למה זה לא יכול לקרות. הוא אמר לי את מה שהבנתי מזמן ולא חידש לי דבר. אבל היי, לפחות הוא שילם על הקפה.

ולמסקנות, בנות:

1. אין דבר כזה יותר מידי אלכוהול.

2. מומלץ בחום לרכוש שמיכת פוך נוצות אמיתי. זה עוזר ברגעים הקשים.

3. לא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה, במיוחד לא ראש שיכור למיטה של גבר נשוי.

ואותו אחד שאמר שכל מה שקורה צריך לקרות וכל עכבה לטובה - חכו חכו שאני אתפוס אותו. אני כבר אראה לו מה זה.

לפרקים קודמים נוספים:
התנזרות והעיר בת ים
לעולם אל תתחילי עם גבר תפוס
במדים, מול 400 חתנים פוטנציאליים
מחשבות זימה במטווח
למה נפרדתי מהחבר הפסיכי שלי



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר