"אני לא מוכנה לפרידה הזאת"

"להפסיק לעשן? אין קל מזה. כבר עשיתי את זה אלפי פעמים", אמר הסופר מארק טווין. האמת היא שמעולם לא רציתי להפסיק לעשן. הרבה אנשים רוצים להפסיק לעשן מהרבה סיבות: בריאותיות, כלכליות, ריחניות, יו ניים איט. אני לא.

בעוונותיי, מאז שהתחלתי לעשן בגיל 17 בגלל אחותי הקטנה שדרדרה אותי למחוזות האופל והעשן, מצאתי את עצמי משחררת הצהרות לכל דיכפין בדבר הפסקת העישון שתבוא בבוא מן הימים בגיל 30, כשאהיה מספיק זקנה, בלה ושבעה ממקלות העשן.

לצערי, היו דיכפין שזכרו את הצהרותי המיותרות ודאגו לעדכנני כשהגעתי לגיל המופלג 29, כי נותרה לי שנה לעישון. פרום נאו און דה קלוק ווס טיקינג. רק מההיסטריה והפאניקה העלתי את כמות הסיגריות מ-10 ליום ל- 15 עד קופסא ליום.

והשנה חלפה.

אינני מוכנה נפשית (על פיזית בכלל אין על מה לדבר), להיפרד מחברותי הטובות שנעמו לי כה והיו חלק בלתי נפרד מחיי: אלו האחראיות על מסדר יציאות הבוקר (כן, כן, כשמדובר על אותה יציאה חשובה של היום, מעולם הן לא אכזבו אותי, 13 שנה זה עובד כמו שעון שוויצרי), אלו שנוכחות ברגעים של כעס ועצבים, ברגעים של כאב, ברגעים אחרי סקס טוב (וגם רע - כוחו של הרגל, מה לעשות).

גם על חברותי לרגעי שעמום, ויש הרבה, אינני מוכנה לוותר עדיין. ועל אלו של הבילויים, חלק בלתי נפרד מהאלכוהול חברי האחר הטוב, ועל החברות לאירועים המשפחתיים וללוויות (פחות מלחיץ כשאתה עומד בצד בשקט ומעשן). תמיד ידעתי שאני יכולה לסמוך עליהן, שהן יהיו שם בשבילי מתי שלא אצטרך אותן, במרחק יד.

אם הרופאים מעשנים...

מעולם לא ייחסתי יותר מדי חשיבות לעובדה שאפשר למות מעישון סיגריות. סוג אינפורמציה זה היה נעלם ממוחי באותה מהירות שבה נשאבת המשכורת למינוס בבנק.

מספיק היה לי לראות מידי פעם רופא מעשן בשביל להשתיק את מצפוני לעוד כמה שנים טובות (אם הוא מעשן והוא יודע קצת יותר טוב ממני מה קורה לגוף ברמה הכימית, הפיזיולוגית והביולוגית - קטונתי!) וחוץ מזה תמיד הסכמתי עם מרפי: אכול בריא, התעמל היטב, הימנע מעישון, בכל מקרה - בסופו של דבר תמות.

"הוחלט" כי אנסה להיגמל מחברותי הותיקות באמצעות תרופת מרשם. כשהרופא אמר לי שאפשר לעשן סיגריות במהלך השבועיים הראשונים של לקיחת הכדורים, נרגעתי.

יש עוד זמן להתכונן נפשית, זה לא נגמר בבת אחת, אפשר למרוח את זה קצת כמו שמורחים סיום של סיפור אהבה שלא הצליח: אחרי כמה ימים של פרידה ראשונה יש סקס, אח"כ עוד אחד, ועוד אחד, ואז מבינים שזה נגמר ואפשר להתקדם הלאה.

יש דברים שצריך להתבשל בהם בשביל להיות מוכנים להם נפשית. כמו לדוגמא להיות מוכנה נפשית לעובדה הקשה והמכאיבה שלעולם לא אהיה עוד בת עשרים ומשהו.

שאלתי את הרופא האם אפשר להיעזר בעיתות משבר בעישון שאכטה מג'וינט פה ושם כי "חברים שלי" שהפסיקו לעשן סיגריות מספרים כי עישון ג'וינטים "פה ושם" מעביר להם את הצורך והדחף לעשן סיגריה.

הרופא נתן לי מבט שגרם לי להרגיש כמו ילדה בת שבע שתפסו אותה גוזרת לאחותה בת הארבע את הצמות המאוד ארוכות, ואמר ש"להפסיק לעשן זה להפסיק לעשן". ואני שואלת, איפה הפתיחות היום? לא חיים רק פעם אחת?

ואחותי אומרת - טוב שיש לך את מי להאשים!

לפרק הבא ביומן של מירב



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר