"איפה משיגים הכי מהר M-16?"

אומרים שהדבר היחיד המתקיים ללא גבולות הינו הטמטום האנושי. האמת? צודקים. בשש השנים שחלפו מאז שאבחנו אצלי מאניה דיפרסיה קיבלתי כל כך הרבה תגובות שהעלו אצלי תהיות רבות, כמו: כמה חמצן מגיע למוח של היושב מולי, איפה משיגים הכי מהר M-16 ומהו העונש המירבי על רצח בתנאי לחץ?

כדי שאף אחד לא יגיד שאני מגזימה, הנה מבחר מהטובות ביותר: "תגידי, זה כואב?", "זה לא מדבק, נכון?" (תוך הזזת הכסא בצעדים קטנים כדי שלא אראה), "איפה חטפת את זה?", "רגע, אם יש לך את זה, איך את כזו יפה?", "איך חיים עם זה בכלל? איזה עונש".

אז לא, זה לא כואב. גם לא מדבק, לא ממש "חוטפים" את זה ואם אני יפה או לא, קשור רק לכמה שתית לפני זה.
איך חיים עם זה? לאט, בזהירות. אני מודה שאני עוד מנסה ולומדת. עונש זה ממש לא, גם לא גזר דין מוות.

זה בערך כמו לחיות עם נמר: צריך לשמור על המרחק הנכון ולזכור שלמרות שעכשיו הוא מתכרבל בפינה כמו חתלתול קטן, הוא תמיד יכול בביס אחד להוריד לך את הראש. ככה זה בחיים, אי אפשר ללכת מכות עם נמר ולצפות לצאת בלי כרטיס VIP למיון.

עכשיו, ניתן למלא עשרות, אם לא אלפי, מאמרים על הצד הקליני של המחלה - על התסמינים, ההגדרות וכל החבר'ה. מתוך התפיסה שלי, לפיה האדם צובע את המחלה ולא המחלה את האדם, החלטתי לתת פה את עובדות הבסיס בלבד.

עבור כל מי שרוצה לדעת יותר מכך, החיפוש הפשוט ביותר באינטרנט יעלה מאות אלפי תוצאות. בעיני, מה שיש לי לתת זה לא את העובדות היבשות, כי את זה כל אחד אחר יכול לתת לכם. מה שיש לי לתת, פה כמו בכל מקום אחר, זה את עצמי, לטוב, לרע ולמכוער.

מהי מאניה דיפרסיה? (או: כוסיות, נא להירגע)

מאניה דיפרסיה, או הפרעה ביפולרית, הינה מחלה פסיכיאטרית הנובעת מחוסר איזון כימי במוח. זו בדרך כלל מחלה מולדת גנטית (כמו אצלי), אך היא יכולה להיות גם תוצר של התנהגות סביבתית מסוימת, כגון: התעללות או פוסט טראומה.

המחלה מתבטאת בשינויי מצב רוח קיצוניים, מדיכאון עמוק הגובל לעיתים באובדנות למאניה, היי עצום ובלתי נשלט.
רגע, אני מבקשת מכל הכוסיות להירגע - לא כל מי שיש לו מצבי רוח הוא ביפולרי.

המחלה מאובחנת רק כאשר מצבי הרוח הינם קיצוניים מאוד, מפריעים לתפקוד יומ-יומי או מופיעים ללא טריגר לעיתים קרובות (לדוגמא: אדם שמתחיל לבכות ללא כל סיבה מוחשית). בנוסף, ישנם סימנים מוגדרים ומובהקים להתקף והם אלו המשמשים לאבחנה.

את המחלה הזאת ניתן להשוות לחיים על נדנדה, כאשר אין לך יכולת לנבא מה יוריד או מה יעלה אותה וכמה. אתה משחק בחודשים ובשניות.

בחודשים, מכיוון שכל פעולה הנעשית לשיפור המצב צריכה לקרות באופן רצוף ועקבי במשך מספר חודשים לפני שיתרחש שינוי משמעותי (כלומר גם אם כדור משפיע על היציבות לאחר מספר ימים, רק לאחר לקיחה סדירה של 3-4 חודשים יתברר האם הוא מייצב אותך באופן קבוע), ובשניות- כי כל הרגעים הקטנים הם אלו ששווים את הפאקינג מלחמה הזו.

מה שלא הורג, מחשל?

אהובי, הסופר/משורר צ'רלס בוקובסקי, כתב פעם שהחוכמה האמיתית בחיים היא ללמוד לשחק אחרי כל סערה. זה בעצם הסוד האמיתי לאיך שורדים את המחלה הזו, או את החיים בכלל. לומדים לראות את הדברים כזמניים, לומדים להבין שגם אם היום הוא יום שחור, אז מחר, מחרתיים או עוד שנה דברים יהיו אחרת.

לומדים לחיות את עכשיו. אין "עוד שבוע" "עוד חודש", אין, פשוט אין. לומדים להבין שאין ברירה, אמנם לא בחרתי בזה ולא ביקשתי להיות חולה, אבל אני בוחרת כל שנייה מחדש איך לחיות את זה.

וכן, יש רגעים שאתה חושב על מי היה האדיוט הזה שאמר " מה שלא הורג, מחשל", כשבחצי מהפעמים בכלל לא בטוח שאנשים מגיעים לחצי השני של המשפט כדי לבדוק אותו, ויש רגעים שכל מה שאתה חושב עליו זה למה לעזאזל בגיל 22 יש לי ניסיון חיים של אישה בת 89?

בסופו של דבר מגיע שלב בו אתה מבין שלשחק עם "מה היה קורה אם לא הייתי חולה" לא מוביל לשום מקום, לפחות לא למקום חיובי, אז חיים כמו בזירת אגרוף: יש 15 סיבובים, ואם אתה מפסיד את הסיבוב זה עדיין לא אומר שהפסדת את כל הקרב.

לפרק הבא ביומן של פרח בדיפרסיה
לפרק הקודם ביומנה של פרח בדיפרסיה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר