"ניסיתי להתאבד בערך פעם בשבוע"

לפעמים אני חושבת שיותר קל לגלות שאתה חולה בגיל מבוגר יחסית, נגיד 30, גיל שבו אתה יודע מי אתה, מה סדרי העדיפויות בחיים שלך, מה היכולות שלך, מה החלומות שלך וכן הלאה.

מה אתה יודע על העולם בגיל 16? מה אתה יודע על עצמך? שלא מערבבים וודקה עם טקילה? שבירה באה הכי טוב כשהיא קרה? שמחר יהיה מבחן על האידיאולוגיה הנאצית? בגיל 16 העולם נראה מבעד למסך צמר גפן שנקרא "אבאמא" ואתה לא באמת יודע מי אתה ומה אתה רוצה מעצמך ומהעולם שסביבך.

אבל כשמדובר במחלה, כמו בהרבה דברים בחיים, אין לך יכולת בחירה. אותי אבחנו בגיל 16.5, והניסיון האובדני הראשון שלי היה בגיל 14. במקרה שלי, המחלה תפסה אותי הרבה לפני שאני תפסתי את עצמי.

מעולם לא היתה לי את הפריבילגיה הזו, של לגלות את עצמי לבד. גיליתי את עצמי מתוך המחלה, תוך כדי המחלה. גיליתי את העולם תוך כדי מאבק בלתי פוסק ב"יצור" הזה שנקרא מאניה דיפרסיה, שהופיע פתאום והטיל צל כך כך כבד על החיים שלי.

כפי שאתם יכולים להבין, תקופת התיכון שלי לא היתה שגרתית במיוחד, אחרי שנה ו-3 חודשים במחלקת נוער, ובזמן שחברי לכיתה התעסקו בבנים/בנות, בגדים ובירה אני התעסקתי בתופעות לוואי, בכדורים ובניסיון להבין למה לעזאזל דווקא אני חולה ואה, כן לנסות להרוג את עצמי פעם בשבוע בערך.

לבסוף, אחרי ניסיון אובדני שנגמר ב"כמעט החייאה" ושבוע בטיפול נמרץ (אל תנסו את זה בבית), הבנתי שיש לי שתי ברירות: להמשיך ולנסות להרוג את עצמי עד שאצליח או להחליט לחיות, אבל לחיות באמת, בלי פשרות, למצוא מחדש את עצמי, את החלומות שלי, לבנות קריירה, זוגיות, הכל.

החלטתי לא לתת למחלה לנצח וחשוב מזה - לא לתת לאף אחד, ובטח שלא לעצמי, לוותר לי או לרחם עלי. החלטתי שמוות עדיף על להיות המקרה הסוציאלי התורן, ולכן מאותה נקודה ואילך המלחמה הכי קשה שלי היתה, הינה, ותהיה, לגרום לאחרים לראות בי אדם לפני שהם רואים בי מחלה.

היו ימים שישבתי שעות וניסיתי להבין איך לעזאזל הילדה המחוננת, שהיתה בדרך לעתודה רפואית בצה"ל כדי להגשים חלום ילדות ולהפוך לפסיכיאטרית (מישהו אמר אירוניה?), מגיעה למקום שבו היא לא מסוגלת לקום בבוקר כדי לשטוף פנים והסיבה היחידה שמוציאה אותה מהמיטה נקראת "סיגריה".

כל נפילה חיזקה אותי

הכלום הפך להיות הכל, ואני התנדנדתי בין למעלה ולמטה, חשה חוסר אונים מוחלט לנוכח חוסר היכולת שלי לשלוט בכך.

אחר כך בא הכעס. הכעס הנורא הזה, שלא ניתן לעצירה, על המחלה ששברה את הכל, שהבריחה את כל החברים שלי, שהשאירה אותי לגמרי לבד, מאחור, בזמן שכל העולם המשיך קדימה. הכעס הזה ליווה אותי תקופה מסוימת, וכל דבר שנגעתי בו היה נגוע באותו חרון בלתי ניתן לעצירה.

זה כמעט שבר שבר אותי לגמרי, אבל גם היה הדבר שבנה אותי יותר מכל. הכעס ניקה ממני את כל הכאב שהיה חבוי בפנים וגרם לי להבין שהשאלה היא לא "למה דווקא אני זו שחולה?" אלא "למה שזו לא תהיה אני?"

הסטטיסטיקה אומרת שאחוז אחד באוכלוסיה חולה במאניה דיפרסיה, כלומר אחד מתוך מאה. איזה כוח בעולם היה אמור להגן עלי שלא להיכנס למועדון היוקרתי הזה?

אז בדם, יזע והרבה דמעות אספתי את השברים ובניתי אדם חדש. שוב ושוב ושוב. כל נפילה חיזקה אותי יותר מהקודמת. האמת? אני חייבת הרבה למחלה הזו.

היא לימדה אותי שלפעמים דווקא מי שאתה חושב שייתן לך יד לקום כשאתה נופל הוא זה שדורך עליך הכי חזק, אבל לפעמים דווקא האדם שלא חשבת שיהיה שם בכלל- הוא זה שמגיע ונותן לך את הכוח לעבור עוד יום.

סבתא שלי תמיד אמרה שהחיים זה כמו משחק פוקר: חלק מהקלפים אתה בוחר, חלק ניתנים לך ללא אפשרות החלפה - ועם זה אתה מנצח בצורה הכי טובה שאתה יכול.

וכך מתחיל המסע שלי. איך הוא יגמר אפילו אני לא יודעת, כנראה שהדרך היחידה תהיה פשוט...

לפרק הבא ביומן של פרח בדיפרסיה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר