"מחשבות זימה במטווח"

בחלק הראשון סיפרתי לכם שקיבלתי צו שמונה, והתגייסתי למילואים, יחד עם עוד מאות מגברברי ישראל. הפעם, אני אספר לכם בדיוק מה הלך שם, כשהייתי כה רחוקה מהפינצטה שלי וכה קרובה ל-400 חתנים פוטנציאלים.

מי שמכיר קצת את צה"ל יודע שאדמיניסטרציה זה לא הצד החזק שלהם, ותהליך "ההתחיילות" בצבא הוא לא עניין של מה בכך.

לקח בערך 25 שעות ו-4 קופסאות טונה עד שקיבלנו נשק ויצאנו אל עבר האימון בבסיס סמוך (במושגים צבאיים נסיעה של שעה שעתיים נחשבת לסמוך), שם קיוויתי למצוא אולי מזרון לישון עליו הלילה כי איך לומר, אמא אדמה והתיק שלי ככרית זה לא ממש שנת יופי.

יאמר לזכות צה"ל שהוא מצליח להוציא את המיטב ממני, כי אני, בדומה לחייל מילואים ממוצע, ברגע שאני עולה על מדים אני הופכת להיות: רעבה, עייפה וחרמנית.

ואם ברעב עסקינן, מי שאמר ש"הצבא צועד על קיבתו" לא הבין כמה הוא צדק. הוא צדק אפילו יותר מההוא שהשכיל לשים את האמרה "חייל שפר הופעתך" מעל כל מראה שבורה במפגע התברואתי שנקרא בצבא "שירותים".

כמו בחייה של כל אנורקסית, גם חייו של חייל המילואים סובבים סביב האוכל. ברגע שעליתי על מדים הבטן שלי החלה לתת את אותותיה, ומצאתי את עצמי, עם שחר, שותה קפה מפינג'אן שנשטף במי ג'ריקן צלולים.

עשר דקות ושתי כוסות קפה אחר כך, מצאתי את עצמי בתוך חדר אוכל, מעופש לא פחות מהשירותים, מפלסת את דרכי לעבר הדני בטעם וניל (כי כל מי שקם חצי שעה קודם לכן כבר לקח את השוקולד) ונלחמת על פרוסת גבנ"צ (ר"ת גבינה צהובה).

גם אם בימים כתיקונם גבנ"צ עלולה להעלות עובש אצלי במקרר, כשאתה מגיע לצבא אתה מבין פתאום שמדובר במצרך נדיר שיש להוקירו.

וזו היתה רק ארוחת הבוקר. בשעה 11:00 ב"צהרים" הבטן שלי שוב הודיעה על קיומה, וכשאתה רעב בצבא ובמיוחד בתנאי שטח שלא נדבר על זמן מלחמה, אתה יכול לאכול שני דברים משביעים: 1. לוף 2. טונה.

מי שיגיד לכם שזה מגעיל לא יודע על מה הוא מדבר. אין מעדן גדול יותר מאשר כריך טונה או לוף, אחרי שעות מרובות בשמש הקופחת, בעודך מתרוצץ, צועק ומזיע. ממש כמו בפרסומת אקזוטית, מצאתי את עצמי נוגסת בתאווה בלוף, כאילו מדובר בתבשיל שנלקח היישר ממטבחו של צחי בוקששתר אחרי יום צילום.

האימון היה כבר בעיצומו, ומאחר ותפקידי בגדוד לא ממש הוגדר כראוי, הוכתרתי ככולבויניק ומספר המטווחים שהעברתי היה שקול למספר קופסאות השימורים שאכלתי.

מה שיכול היה לעבור יחסית בקלות, לולא הייתה חלה תופעה אבולוציונית שכיחה ועם זאת בלתי הגיונית בעליל.
מדוע גברים במילואים הופכים להיות ילדים אינפנטילים קשיי הבנה?

זה נשמע לכם הגיוני שגבר בן 35, העוסק בעבודה מכובדת, יתקשה להבין כי M-16 לא יורה קפצונים, ואין שום סיבה לכוון אותו על כלב אומלל שנקלע בטעות לגבולות הגזרה של המטווח?

אך הימים עבור להם, עתירי טונה ואירועי בטיחות, עד שהאחוריים שלי כבר קיבלו את צורתו של מושב האביר (רכב צבאי שבולם זעזועים כנראה היה בגדר המלצה כשהורכב), ראשי כבר היה חבוט מדפיקות הקסדה עליו ואיבדתי את השמיעה באוזן ימין בשל מחסור באטמי אוזניים.

בעודי לוגמת מימי התרמוקל, קיבלתי הודעה כי הגיע תורי להעביר תדריך ומטווח. לפתע, מתוך ההמולה, כשתרמילי כדורי 5.56 עפים לכל עבר, ראיתי אותו.

אז, מה אתה עושה היום בערב?

הזמן כאילו עצר מלכת, הכול נע מסביבי בהילוך איטי (ממש כמו בסרט אמריקאי דל תקציב). הוא היה גבוה ולא מוכר, מיד הבנתי שהוא לא נמנה עם אחד מחיילי, כך שאין שום בעיה של אתיקה, ואם הייתה – למי אכפת...

"עמית?" הסתובבתי, נכון יותר הסתובבתי וריירתי. "הי אני יריב" אמר בקול שרמנטי, "אני המש"ק קליעה שלך , אני מניח שאת צריכה עזרה".

"יאמי ,יאמי" חשבתי לעצמי ובאמת חשתי את הלשון שלי נחה ברטיבות על הסנטר. "אה כן, אני עמית, נעים מאוד. אני קצינת משו ...בגדוד..". "כן, כן מילואים. אתה? גם? וואלה.. יש לך חברה ... כלומר אטמים?...."

דבר ראשון בישרתי לאהרון קצין הקשר שהוא משוחרר, ושאני אעביר מעתה את כל סדרת המטווחים עד הערב ואין שום צורך שמישהו יחליף אותי.

זה היה נראה כמו בפרק דביק של דוסון קריק. בין מטווח למטווח, דיברנו, החלפנו חוויות מילואים, צחקנו המון והוא אפילו קרץ לי תוך כדי, בעודי צורחת (משתדלת בחינניות) "נשק 60 מעלות".

ואני התמוגגתי, הו כמה שאני התמוגגתי, זו באמת הייתה הרגשה נפלאה. כבר ראיתי את עצמי מבלה את שעת הת"ש שלי עם יריב במשרד מש"קי הקליעה במיל', למרות שבכלל אין לנו שעת ת"ש.

המפקד שלי, בועז הקמב"ץ התימני, התקשר ובישר לי שאני כנראה אאלץ להעביר גם את מטווחי הלילה, ושהוא ממש מתנצל. "זה בסדר בועז אל תדאג, אנחנו במצב חירום, צריך לעשות מה שצריך לעשות" הפגנתי פטריוטיות.
בטח בועז בשלב זה נאלץ לבקש מעובר אורח לצבוט אותו, בכדי לוודא שהוא אינו חולם.

יריב אפילו אמר לי באחת מההפסקות המזדמנות כי הוא "ממש שמח שאני איתו", ו-"סוף סוף רואים פה בחורה אמיתית". אם השמש לא הייתה עושה את עבודתה ומעניקה לי שיזוף של צב נינג'ה (בשל משקפי השמש) הוא בטח היה שם לב שאני מסמיקה.

לאט לאט, עם שקיעת השמש, גם יריב התחיל לקטר. כמו כל קצינה לויאלית ניסיתי לשכנע אותו שזה לא כזה נורא וזו שעת מלחמה וזה תפקידנו. אבל אחרי מטווח ועוד מטווח אפילו לי כבר נמאס, ואפילו שקלתי לקחת מאחד החיילים את הנשק ולירות בעצמי.

"משימה היא משימה", חשבתי לעצמי,"גם אם נלקחה מסיבות שאינן טהורות , יש לעמוד בה". ניסיתי לראות את הצד החיובי, כי לפחות יריב איתי, והוא מצליח להימשך אלי גם עם כל הג'יפה המדברית הזו.

כפי שקיוויתי, יריב הזמין אותי למשרד משק"י הקליעה בערב. הלילה הלילה שמחה גדולה הלילה! אתם חושבים שיש לו קונדום??

ואז כמו תמיד הכל התפוצץ לי בפרצוף. בעודי מעבירה מטווח וחושבת מחשבות זימה, אני קולטת בחצי עין את יריב ההורס, טויוטה צבאית, יחד עם איזו מש"קית קליעה צעירונת. לקח לי כמה שניות להבין שיריב נמלט משטחי המטווח מבלי לומר שלום, מותיר אחריו את עשן הטויוטה ואותי עם עוד 60 חיילים במטווח לילה.

האין החיים יפים?

זהו, זה הזיכרון החזק ביותר שלי ממלחמת לבנון השנייה, והמלצתי ל-ועדת וינוגרד היא לחקור גם את כשלונו החרוץ של "מבצע יריב". אני את המסקנות שלי כבר הסקתי. אישה חכמה פעם אמרה לי: "עמית, גבר צריך להיות קצת יותר יפה מקוף - השאר יבוא עם הזמן". אני מתחילה להבין שהיא אכן צודקת.

לחלק הראשון: במדים, מול 400 חתנים פוטנציאלים
לפרק הקודם: לעולם אל תתחילי עם גבר תפוס
לפרק הראשון: התנזרות והעיר בת ים
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר