"יש לי סיוטים מבתי חולים"

אף אחד לא אוהב להגיע לבית חולים. בין אם מדובר בבדיקה שגרתית קטנה, בצילום רנטגן, בניתוח או בביקור חולים, ההרגשה הכללית שם מלחיצה ומדכאת.

כאחת שנאלצה לבלות חלק גדול מחייה בבית החולים, אני יודעת בדיוק על מה מדובר. אחרי כחמש ניתוחים ועשרות אישפוזים יש לי כבר ממש סיוט מהמקום, ולא רק מהמקום עצמו ומהטיפולים אלא גם מהבירוקרטיה והנהלים.

ברוב המקרים, התלאות מתחילות הרבה לפני שמגיעים לבית החולים עצמו. לאחר קביעת התור, יש להתחיל לטפל בצד הבירורקטי כבר בקופת החולים, טופס 17 המפורסם.

כמעט כולנו חברי קופת חולים זו או אחרת, משלמים מידי חודש את הביטוח הרפואי והביטוחים המשלימים, ומאמינים שמקרה ונזדקק, לא ניאלץ להתמודד עם עלויות יקרות. בתאוריה זה עובד אבל במציאות, כשבאמת צריכים משהו מהביטוח, הם מערימים עלינו את כל הקשיים האפשריים.

למה אין הזמנה רשמית? למה זה רק בפקס? למה בכלל צריך ללכת לבית החולים המסויים הזה? היית כבר לפני שבוע, כבר שוב? אפשר לחשוב שחלומו של כל אחד זה לנסוע לבית החולים.

במקרה שקרה ליבעבר, הייתי צריכה לנסוע לחדר מיון בשל פצע דלקתי בגב הנבע מניתוח שעברתי לפני שנים. רופא המשפחה לא היה זמין באותו הזמן, לכן לא הצלחתי לקבל הפנייה. בכל זאת, נסעתי עם הורי לבית החולים, בכדי שהאורטופד המטפל בי יבדוק את הפצע.

לאחר הבדיקות, קיבלנו בקשה מבית החולים לשליחת טופס 17. קופת החולים לא מיהרה לאשר ורק לאחר מכתב רפואי מהרופאה המטפלת שלי, שלחו את הטופס. לאחר תקופה היה עלי לחזור למעקב, אך בקופת החולים סרבו לתת את לי הפניה נוספת, בטענה שהטופס 17 הקודם אמור לכסות בדיקות לחודש.

לא היה לי כח להאבק והתחלתי לחשוב על פיתרון. למזלי, הפצע נראה הרבה יותר טוב ובדרך להחלמה, כך שהחלטתי לוותר על התענוג הכרוך בביקור נוסף בבית החולים. רואים בכמה תלאות מדובר?

לאחר שמקבלים טופס 17, הנדרש כמעט לכל טיפול, פוגשים את המערכת הבירקורקטית של בית החולים. מערכת זו , דורשת בעיקר סבלנות, עקב זמני ההמתנה הארוכים.

ההמתנה לא רק בביקורות. הרבה פעמים, גם כאשר מגיעים לחדר המיון בדחיפות צריך להמתין. בהתחלה צריך לחכות עד שמקבלים אותך והצד הרשמי נעשה ואז עוד המתנה. ממתינים עד שהרופא יגיע, ואם יש גם בדיקות או צילומים, הדבר דורש עוד המתנה ועוד בירוקרטיה.

"הכי קשה לקבל מידע"

ביקור בחדר מיון יכול כך להגרר במשך שעות, ואם בסוף מחליטים לאשפז אותך אז צריך לעבור עבור קבלה נוספת, לטפל בעוד ניירת ולנסות למצוא חדר עם מקסימום שני חולים נוספים.

גם אם לא צריך להתאשפז וניתן ללכת הביתה, כרגיל צריך לחכות עוד זמן עד שמשחררים אותך עם מכתב שיחרור והוראות טיפול בבית.

במקרה של אישפוז לניתוח, הפרוצדורות והבירוקרטיה בשיאם. צריך לארגן את כל הניירת, לבקש טפסים מקופת החולים, להחתים את הרופא ואז לעבור מספר רב של בדיקות שלא נראה שנגמרות: בדיקות דם, צילומי רנטגן ובדיקות נוספות שנראה כי יש להם הקשר הקלוש ביותר לניתוח. בסוף מגיעים לפגישה עם הרופא המרדים וחותמים על הסכמה לעבור את הניתוח.

אחד הדברים שקשה מאוד לקבל בבית החולים הוא: מידע. בשביל לקבל מידע על מצבך או על הטיפול צריך להיות נודניק ולשאול שוב ושוב על שיפסיקו להתעלם ממך וייסבירו לך בדיוק היכן אתה עומד.

לאנשים עם מוגבלויות המצב קשה בהרבה. חוץ מהעובדה שהם נאלצים לעבור את מסכת התלאות הזו פעמים כה רבות, גם קשה להם יותר להתמודד עם כל הסידורים הנדרשים בשל בעיות נגישות.

הנכים צריכים לוודא שיש מספיק חניות נכים, שאין מדרגות בכניסה ללא גישה חלופית, שהכניסה רחבה מספיק בכדי להכיל את כסא הגלגלים, שיש מעלית לכל קומה, והחשוב ביותר: שיש שירותי נכים קורבים ונגישים. מספיק שאחד מכל הדברים האלו לא יקרה, והטיפול בניירת ובפרוצדורות יהיה כמעט בלתי אפשרי.

אני מבטיחה שהפרק הבא יהיה פרק משעשע לשם שינוי.

לפרק הקודם ביומנה של נורית
לפרק הראשון ביומנה של נורית
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר