"למה לא נותנים לי להתגייס?"

באוקטובר 2005 קיבלתי זימון לצו ראשון בלשכה בטבריה. חיכיתי הרבה זמן לצו הראשון. אני פטריוטית בדם ובנשמה, מה שמחזק את הרצון ההולך והגובר שלי להתגייס לצה"ל.

למי שלא קרא פרקים קודמים שלי, אני חולה במחלת האפילפסיה. בלשת הגיוס אמרו לי שאם אבוא מוכנה, עם מכתב המלצה מהנוירולוג, זה יקצר לי תהליכים. ואכן כך עשיתי. מכיוון שאני מטופלת גם במחלקת אנדוקרינולוגיה החלטתי להביא אישור גם משם, על מנת להוכיח שאני כשירה לשירות צבאי רגיל ומלא.

הנוירולוג שלי כתב לי מכתב המלצה מכל הלב, ואילו האנדוקרינולוגית שלי כתבה שאני כשירה להתנדבות בצה"ל. התנדבות? מה התנדבות?! הלו, אני רוצה להתגייס! לא ביקשתי להיות בקרבי, אבל אני אלחם על הזכות שלי לשרת ולא להיתקע בהגשת קפה לאיזה מפקד. אני רוצה לעשות הרבה יותר מזה, למרות המגבלה הנוירולוגית שלי.

אולי זו מאין פסיכולוגיה הפוכה. הרבה חברים שואלים אותי מה לי ומה לצבא ולמה אני כל כך רוצה את זה. איך זה שהרבה לא מעוניינים להתגייס ואני דווקא כן? אני טוענת שזו מעין פסיכולוגיה הפוכה, כי כשמותר לא רוצים וכשאסור רוצים.

חוץ מזה, לדעתי הצבא הוא אחד המפתחות לחיים כאן. הוא מוציא אותנו מהבועה בה חיינו 18 שנים - הגיע הזמן לומר 'חדל'. בחיים אוכלים חרא לא פעם ולא פעמיים, אך עם זאת זה לא אומר שאני מעוניינת בכך. אני רוצה לדעת להתמודד עם החיים.

תשאירו לי קצת אופטימיות

כשהתייצבתי בלשכה בחודש מרץ, ידעתי שהסיכויים שלי קלושים, אבל לא ויתרתי על ההזדמנות שלי להתגייס. אחרי הסבב הקצר שלי בלשכה, ואחרי הבדיקות הגופניות חיכיתי לשמוע מה הפרופיל שלי.

והנה הגיעה האכזבה. קיבלתי פרופיל זמני 24, עם פרופיל 24 לא מגייסים! אז מה אם זה נחשב פרופיל זמני - מגיעה לי הזדמנות שווה, תשאירו בי מעט אופטימיות בבקשה.

החייל שם אמר לי שאני אקבל זימון שני, ובו אני אגיע אחרי חצי שנה ואחזור על הבדיקות הגופניות, ואם התקופה תעבור ללא שום התקף אפילפטי אקבל פרופיל לגיוס.

הגעתי ללשכה בפעם שנייה, עשיתי את המבחנים הפסיכוטכניים (נראה לי שהלך לא רע) ולמזלי לא עברתי עוד התקף - הבדיקות הגופניות גם עברו בסדר.

פעם נוספת חיכיתי בציפייה לשמוע את הפרופיל המחודש או שמא עלי לומר "המשודרג", אך לצערי התאכזבתי בשנית. נשארתי עם אותו הפרופיל וקיבלתי זימון מחודש, הפעם לניורולוג שלהם.

עוד כמה פעמים אני אצטרך להגיע לאותו המקום? מה בסך הכל אני מבקשת, למלא זכות שהמדינה מאפשרת לי, לתרום לה?

במהלך מלחמת לבנון השנייה, זו שהבריחה אותי ואת משפחתי מהצפון, הרהרתי וחשבתי שלמרות כל הפחד, ולמרות שסבתא שלי מנדנדת בניסיון לעודד ושואלת אותי למה אני כל הזמן עסוקה ב"מה יהיה בצבא?" כל מה שעבר לי בראש זה "סבתא סליחה, אבל את לא מעודדת אותי, אלא ההפך הגמור, את מדכאת אותי. יש לי פרופיל 24 ואת יודעת עד כמה אני רוצה בצבא לשרת".

אז למרות הפחד שעבר בגופי במשך כל החודש וחצי של המלחמה, הזכרתי לעצמי עד כמה אני רוצה לשרת בצבא שמגן על המדינה ואזרחיה. מתי כבר יגייסו אותי?

לפרק הקודם ביומנה של טלי
לפרק הראשון ביומנה של טלי
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר