"במדים, מול 400 חתנים פוטנציאליים"

אתם זוכרים את היום בו פרצה נינט אל תוך הפלייליסט של גלגל"צ? חלק מהאנשים זוכרים את היום הזה כיום שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה (מצירוף המקרים תסיקו מסקנות לבד...).

מאותו הרגע ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שגם אני, יחד עם עוד אלפי חיילי מילואים בפוטנציה, אקבל את אותה שיחת טלפון שתבשר לי על גיוסי לצה"ל לטובת המלחמה. זה אולי נשמע לכם קצת מוזר, אבל זה אמיתי - אני עושה מילואים.

על אף הטרנד הצבאי ששולט לאחרונה בכל מדורי האופנה, כשזה מגיע למדי צה"ל אמיתיים זה לא ממש נראה כמו גיליון החג של "לאישה". המדים מגיעים בורסיה קצת אחרת, שמזכירה את הקולקציה האחרונה של מותג אופנה לגברים במידות גדולות.

אם נכניס למשוואה גם את השפשפת שהמדים עושים, אפשר לסכם את החוויה בקיצור - לא כיף. רק המחשבה על החום האימתני של תחילת אוגוסט בשילוב מדי צבא שיצאו זה עתה עם ניחוח האפסנאות ולא ראו מכונת כביסה אולי ארבע שנים, מעוררת בי תחושה בלתי נסבלת של דביקות.

חצי הכוס המלאה - שירות מילואים בגדוד חי"ר המונה 400 חיילים, קרוב לוודאי טומן בחובו פוטנציאל לזיווג אחד או שניים לפחות, לא?

שבועיים חלפו מאז פרצה המלחמה, והטלפון עדיין לא הגיע. יתכן וצבא ההגנה לישראל לא זקוק לי בכדי להגן על המדינה? או שאולי הוא אינו מעוניין שאגביר את הסיכויים שלי למצוא חתן.

אותה תקופה גם סימנה ,לצערי, את תומו של עוד סמסטר ותחילת עידן הבחינות, שאותו רק אלוהים היה מצליח להעביר אותי, כי המרצה בטוח לא היה מסכים.

מה זה קפ"ק לעזאזל?

לילה אחד, בעודי חולמת חלומות זוועה על קורסים וצ'קים חוזרים, הנייד שלי התחיל לצלצל. בחצי עין זיהיתי את שמו של המפקד שלי על הצג, שאותו אני אמנם מחבבת פלוס, אבל ב-4 לפנות בוקר?

הוא סיפר שהוא מתקשר אלי מהצפון הרחוק ובישר לי כי עליי להתייצב במהירות האפשרית באיזו מילה עם ראשי תיבות, שבאישון לילה ממש התקשיתי להבין את משמעותה האזרחי. אמרתי לו שיחזור לישון ואולי גם כדאי שיפסיק עם הסמים.

לקח לי קצת זמן עד שהצלחתי לחבר את הנתונים ולהבין מה גרם למפקד שלי להתקשר אלי בשעה כזו: יש מלחמה.
בכל זאת החלטתי לחזור לישון, אם הצבא לא הזדקק לי בשבועיים האחרונים, הוא בוודאי יצליח להסתדר עוד כמה שעות.

מה שכן, צו 8 בהחלט מגביר את הסיכויים שלי לעבור את הסמסטר הזה בלי לעוף מהאקדמיה - תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה.

כמו בכל יום שישי בערב, נעמדתי מתוסכלת מול הארון. הרי אין שום אפשרות להיראות ולו טיפה אופנתית עם המדים האלו, איך לא חשבו על זה בצה"ל? ככה אני אמורה להופיע מול לפחות 400 חתנים פוטנציאליים? נראה לי שאשאר רווקה לנצח.

דחפתי קצת "לנז'רי" לתיק ויצאתי לדרך. הדרך לצפון היתה פקוקה משציפיתי (כנראה שאנחנו לא היחידים שנקראו לצו 8). מבט מהיר במראה של האוטו הבהיר לי שאם לא אצא הביתה בשלושת הימים הקרובים לפחות, מצבו של עור הפנים שלי יהיה בכי רע. שלא נדבר על הגבות.

הגענו למקום ההתכנסות. אני יודעת שזה נשמע נורא, במיוחד בזמן מלחמה, אבל בדיוק כמו ביום הראשון ללימודים - בחנתי את הגברברים בגדוד, אני מודה.

בעודי מדמיינת את עצמי בשמלת כלה, המפקד שלי ניגש אלי ואמר לי שיש קפ"ק 2 עוד 5 דקות ושכדאי שאתחיל להזיז את האחוריים שלי לכיוון הגדוד. "מה זה קפ"ק 2?", שאלתי, "ומתי בכלל היה קפ"ק 1?". הוא אמר לי שעוד שאלת קיטבג אחת הוא שולח אותי הביתה.

לבסןף הגעתי לקפ"ק, מסתבר שזו ישיבה עם סגל הגדוד לחלוקת משימות ומתן תמונת מצב. מהר מאוד הבנתי שהמצב לא משהו בכלל.

המג"ד בישר לנו שמחר בבוקר נוסעים ליומיים אימון. כלומר, התכנית שבה הייתי אמורה להיות שרועה על חופיה של עיר האורות בת-ים נגוזה, ובמקומה אני יוצא לסדרת מטווחים - גוועלד!

אני, בדומה לג'קו, לא ממש רציתי לגעת בנשק, לפחות מאז שנפרדתי מהחבר הפסיכי שלי לפני יותר מחצי שנה. איך אני אמורה להעביר מטווחים?

באותו הרגע נפל לי האסימון. המרחק ביני לבין הפינצטה שלי רק הולך וגדל, והמדים בצבע זית עם ניחוח הסולר הולכים להיות חבריי הטובים לפחות למשך החודש הקרוב. תודה רבה באמת, חסן נסראללה!

לפרק הראשון ביומן של עמית
לפרק השני ביומן של עמית



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר