לילה בפאריז והביטחון העצמי

שנה טובה לכולם. אני רוצה להתחיל במשהו שהחזיר אותי לתקופות אחרות בחיי. קפצתי לשיקום הנירולוגי אתמול בשביל לבקר כמה חיילי צה"ל שנפצעו במלחמת לבנון ונותרו משותקים.

המראה של אותו בחור צעיר שוכב לו במיטה ולא כל כך מבין את הסביבה החדשה, את החדר בבית החולים, את הרופאים, האחיות והתרופות, את הפציעות הגופניות שמציקות וכואבות ואיך זה שפתאום נדרשים לעזרה בפעולות הכי בסיסיות של סיעוד - כל התפאורה הזו גרמה לי לחזור קצת אחורה לימי פציעתי, ולכן כל כך חשוב לי לבוא לבקר את האנשים האלה.

יש חשיבות עליונה לביקורים של המשפחה והחברים, אך בכדי לראות את האור בקצה המנהרה גם לפצועים וגם למשפחות, אני שמח שאני יכול היום להגיע לשיקום ושהאחות האחראית וכל הצוות יראו אותי נכנס, מחייך, כאדם שהחיים לפניו, בכל מישור שרק ירצה.

נכון שהדרך לשם ארוכה, כואבת ומייסרת, אך היא קיימת ואת ההרגשה הזו אני מנסה להעביר לכל מי שנמצא במקום זה בתקופה קשה כמו זו בחייו.

אני מתעסק היום בנדל"ן, בספורט תחרותי, במרוצי ראלי, מעביר הרצאות ויוצא עם בחורות. אני אמיתי. אני מספר להם בשיקום ומוכיח להם שאפשר לעשות את זה, רק צריך לרצות. העולם מסביב אוהב לראות שמנסים. או.קי, ברור שלא הכל ורוד, אבל בינינו - אצל מי זה כן?

הצרפתית העילגת שלי עובדת

אני רוצה לחזור עכשיו לסיפור שלי עם מאדי בפאריז. מי שלא זוכר את מאדי, אז היא אותה צרפתייה מתוקה שמסתכלת על בחור לא מגולח על כסא גלגלים עם כובע על הראש. אני שולח לה חיוך שובבי, אבל מתוק כמובן, ומבחין שהיא מחייכת אלי חזרה.

(לכל הבנות שקוראות - כל כך כיף שאתן מחייכות אלינו. אני מבקש שזה יקרה קצת יותר!). בכל אופן, הייתי אז בחור צעיר, בן 26, תמים, חסר ניסיון אבל אמיץ. הסתובבתי אליה והתחלתי לדבר עימה.

היא נראתה לי מדליקה ולקחתי ממנה מספר טלפון. למחרת כמובן כבר התקשרתי, והיא הזמינה אותי אליה. הייתי כולי נרגש אבל שיחקתי אותה COOL, או שלפחות ניסיתי לשחק אותה. התנעתי את האוטו ששכרתי ושמתי פעמי אליה.

היה מדהים. אני, ציפור דרור, יושב עם צרפתייה מתוקה ומתקשר אתה עם הצרפתית העילגת שלי, שנועדה כמובן רק בשביל עלמות חן צרפתיות (bien sur). לאט לאט אני מתקרב יותר ויותר.

מאדי היתה הראשונה שהחזירה לי את הביטחון שאני יכול לעשות את זה עם בנות. כמובן שאם היו מחזירים אותי לתקופה ההיא, עם הניסיון של היום, הכל היה זה שונה (אני כבר שועל תל אביבי), אך היה בזה את התמימות הזו של הפעם הראשונה.

כולנו זוכרים פעמים ראשונות של דברים מסוימים שקורים לנו ואת הפגישה עם מאדי, לאור נרות ועם יין צרפתי וקצת גבינות, אתם כבר יכולים לתאר את שארע...

המשכתי לשבת בגנים של פריז והסתובבתי בצרפת והפנמתי שהרבה דברים תלויים רק בנו בחיים המוזרים האלה. יש ביכולתנו להזיז הרים וגבעות, לשנות דיכאונות ומצבי רוח. זה לפעמים עולה בהמון מאמץ וכאב, אבל זה נמצא שם, צריך רק לחפש, לרצות, ואז פתאום הצוף יוצא והעולם חוזר להיות, כמו שהתל-אביביים אומרים "הכל דבש".

חוץ מזה, אני שמח על התגובות ומקווה שתמשיכו לכתוב לי, למרות שחלק כותב אלי ישירות לאתר שלי.

לפרק הקודם ביומנו של דרור
לפרק הראשון ביומנו של דרור
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר