"עשיתי דברים שלא חלמתי שאעשה"

בפרק הקודם סיפרתי לכם על הקשיים העומדים בפני נכים שמנסים למצוא עבודה.כעת, חשוב לי לספר לכם יותר על חיי המקצועיים והכיוון לעתיד.

קשה לי לדעת מהיכן להתחיל, שכן כבר בתור ילדה בבית הספר היסודי חלמתי להיות רופאה. אבא שלי תמיד עניין אותי בתחום וכמובן, חלמתי תמיד שאמצא את התרופה למחלה שלי.

בתיכון איבדתי את עצמי לגמרי, כמו כולם נראה לי, ובגלל שהפסיכומטרי שלי לא היה מספיק גבוה לא הצלחתי להתקבל לתחום אותו רציתי - חינוך מיוחד או עבודה סוציאלית.

לאחר שפניתי לייעוץ, החלטתי להתחיל ללמוד ספרנות ומידענות. קריאה תמיד היתה אהובה עלי ומשיכתי למחשב
עזרה לי להבין שמידענות בהחלט יכולה להתאים לי.

בהתחלה, נמנעתי משילוב עבודה ולימודים, שכן חששתי שהעבודה תפגע בלימודים שלי, אך כשהגיע הסטאז' התחלתי לעבוד בספרייה בבר אילן. לצערי, חששותי התאמתו ולא החזקתי מעמד. כרעתי תחת העומס ובחצי כאב נפרדתי לשלום מהעבודה (מודה, זו היתה עבודה פקידותית ולא ממש אהבתי אותה).

חזרתי להיות סטודנטית במשרה מלאה ורק לקראת סוף התואר הראשון עשיתי את הסטאז' במקום קצת יותר קרוב לבית - הספרייה באזור. שם מאוד נהניתי לעבוד, זו הייתה סיפרייה קטנה ונחמדה, העבודה לא הייתה קשה מידי וחיבבתי את הצוות.

לבסוף נאלצתי לעזוב, שכן לא היה להם תקציב. בכל מקרה, למרות שהיה נחמד, ידעתי שספרנית אני לא רוצה להיות. עולם המחשבים משך אותי הרבה יותר, ויום אחד נתקלתי במודעה: "דרושה מידענית לארגון הגג". כמובן שנעניתי מיד והכרתי את אתי אברהמי.

אתי אברהמי מנהלת פורום בתפוז לאנשים עם מוגבלויות ואישה נהדרת, את רוב זמנה היא מקדישה להתנדבות למען הנכים וזכויותיהם. אני הערכתי אותה מיד והצטרפתי אליה. בזמן עבודתי איתה למדתי כמה האינטרנט גדול וכמה עולם המוגבלויות קטן בו.

הדרך למציאת הייעוד שלי

פתחתי פורום חברתי וניסיתי לגבש את הגולשים עם המוגבלויות. באמצעות עבודה זו היכרתי אנשים נפלאים והרגשתי שמלבד הנאה אני גם מסייעת, ולו במעט. בתקופה זו עשיתי את צעדי הראשונים באינטרנט.

כחלק מעבודת סמינריון היקמתי עם חברתי מיכל את האתר "המדריך האינטרנטי לנכה". באתר שובצו קישורים שונים מהארץ והעולם הרלוונטים לאנשים עם מוגבלויות, מתחומים שונים: הכרויות, ספורט, עזרה, ייעוץ ועוד.

הפורום התפתח במקביל ונוצרה קהילה נחמדה ומגובשת. ידעתי שמעשיי טובים ולמרות שקיבלתי רק 94 בסמינריון, הרגשתי גאווה גדולה מהאתר שתפס תאוצה.

כיום האתר כבר לא קיים, אני דיי מצטערת על זה, אך כנראה שהיה הכל לטובה, כך הגעתי למקום בו אני נמצאת היום: סופרת וכתבת.

סיום התואר הראשון ואתר האינטרנט שלי, לא סיימו את חיי ברשת ובאתרי הנכים, ולאחר חיפוש עבודה ממושך מצאתי עבודה כמתכנתת אינטרנט באתר נגישות ישראל. השכר אמנם לא היה גבוה אבל שוב הרגשתי נהדר עם עצמי.

במקביל ניהלתי את פורום נכים ב-ynet שהביא לי הכל מהכל: חברה, הרגשה טובה, בן זוג והכי חשוב הכתיבה חזרה לחיי וייעודי האמיתי כבר ממש היה פה.

מצאתי עצמי עושה דברים שלא חשבתי שבחיים אעשה, החל מעזרה וייעוץ למשתמשים ועד ארגון וניהול מפגשים גדולים. זה היה קצת מעייף ומאוד מפחיד, אבל עשיתי את זה. עם הזמן, הנערה הביישנית והמפוחדת שהייתי נעלמה ובמקומה הפכתי להיות במרכז העיניינים.

היו לפעמים גם חסרונות למפגשים: אם באו יותר או פחות מידי אנשים, אםהדיון לא הצליח לשתף את כולם וכמובן, עניין החשבון לעיתים הפריע. אך השינוי שעברתי היה נפלא, אני נהניתי ונראה לי שגם אחרים.

במקביל החלה להתחדש אצלי האהבה לכתיבה ובעצת מנהל פורום זוגיות כתבתי מאמרי הראשון: נכים וזוגיות. כתיבת המאמר הייתה לי קלה וזורמת והוא זכה, להפתעתי, להרבה תגובות אוהדות.

לראשונה הרגשתי כמו כתבת. נכון, כסף לא קבלתי על זה, אבל תחושת הסיפוק היתה גדולה, ואני הייתי מאושרת, כי ידעתי שזו רק ההתחלה. היו צפויים לי עוד הרבה דברים, חברתיים, זוגיים, מקצועיים ומספקים, אך זה כבר בפרק הבא.

לפרק הקודם ביומנה של נורית
לפרק הראשון ביומנה של נורית
ליומנים אישיים נוספים

* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר