"בכל פעם יש צביטה בלב"

החל מהשבוע אני באופן רשמי בת 28. נשמע קצת מפחיד. פעם גיל 28 היה נשמע לי משהו רחוק וחשבתי שבגיל הזה אני כבר אדע לאן מועדות פניי והכל יהיה ברור.

והנה, הגעתי לגיל ה"מופלג" והכל עדיין פתוח והכל יכול לקרות, וכל הדברים שחשבתי שאני כבר אדע עדיין לא לגמרי ברורים לי. ובעצם הגיל לא ממש משנה אלא מה שמרגישים בפנים, וכולם כבר יודעים ש"גיל זה רק מספר" (ויסלח לי גיל שאמרתי את זה עליו).

כשקמתי בבוקר והסתכלתי במראה לא ראיתי שום דבר שונה. לא נראיתי יותר זקנה או יותר חכמה וגם העור שלי לא נהיה יותר חלק, כמה מוזר. לא שחשבתי שמשהו ישתנה, אבל בכל זאת מדובר ביום הולדת, והרי מותר לי להביע לפחות משאלה אחת.

בכל שנה אני מסתכלת אחורה על השנה שחלפה מאז יום ההולדת הקודם ומסכמת, והשנה קרו המון דברים חדשים וגם אני בעצמי קצת התחדשתי. התחלתי לכתוב על עצמי אל העולם, לדבר, לספר, לתכנן תוכניות לעתיד ולדעת לא לוותר על החלומות שלי. ולהאמין שבאמת יהיה טוב.

יום הולדת זו הזדמנות לחגוג ולשמוח וכמובן גם לקבל את מלוא תשומת הלב (מה לעשות, כזו אני, בת מזל אריה). אז אני מנצלת את ההזדמנות הזו עד תום, מכל הכיוונים, ומפצה את עצמי על ימים שבהם אני אולי קצת פחות שמחה או קצת פחות חוגגת. אני מתמלאת בהתרגשות ובשמחה ומרגישה כאילו שאני נמצאת במקום של התחלה חדשה.

אז לכבוד יום הולדתי הזמנתי את כל חברי, מכרי ומוקירי כדי לחגוג עד אור הבוקר. והצלחתי לשמוח, לרקוד, לצחוק, להשתולל ולהדחיק לכמה שעות את המחשבות שלא עוזבות אותי כמעט אף פעם על המחלה.

החברות הגיעו לכבודי לסוף שבוע פרוע בעיר הגדולה ולא היה לי רגע דל, כי כמו שכבר אמרתי בעבר, אין כמו קצת אהבה וכמה חברים טובים כדי לשמח את הלב. ויאמר לזכותם של כל החברים המקסימים שלי, שהצליחו בענק לשמח אותי ולכייף איתי ולהראות לי שוב, כמה אושר וחיזוקים אפשר לקבל מהם.

הדבר הקטן הזה

ולמרות השמחה הגדולה שיש בימי ההולדת, בכל פעם יש גם צביטה קטנה בלב. כי בכל שנה שעוברת המצב לא משתפר, ואולי אפילו מחמיר, ובכל שנה אני סופרת "אותם" מחדש, וזה כמעט בלתי אפשרי.

לפרק הקודם ביומן של שירה
לפרק הראשון ביומן של שירה
ליומנים אישיים נוספים

ושוב, אני יודעת שעדיין לא מצאו תרופת פלא, ושהמלחמה נמשכת. וכל שנה מקרבת אותי אל הגיל שבו כל דבר קטן יהיה הרבה יותר משמעותי, שבו אני ארצה להביא ילדים אל העולם, וזה מפחיד. וכמו בכל שמחה אחרת, גם כאן יש את הדבר האחד הקטן שמאיים על האושר, ותמיד נראה שזה הדבר היחיד שמפריד ביני לבין שמחה אמיתית.

אז איך בכל זאת שוכחים מהכאב והתסכול, אפילו לרגע? קשה לי להגיד. כי ההיגיון הברור שלי אומר שהכל תלוי בי ובמחשבות שלי ושאם רק אני אסתכל על עצמי ועל העולם קצת אחרת, אני אוכל לשכוח ולשמוח באמת.

אבל במציאות זה קשה ולפעמים כמעט נראה בלתי אפשרי. ולא עוזרים כל השכנועים שאני מנסה לשכנע את עצמי, כי ביום-יום זה כאן וזה מציק וזה מפריע ומונע ממני כל-כך הרבה דברים שיכולתי לעשות, וכל-כך הרבה דברים שיכולתי להיות.

עוד שנה עברה ושוב אני שואלת את עצמי, אולי אם הדברים היו נראים אחרת הייתי מגיעה למקומות אחרים ואולי הייתי מצליחה לעשות את כל מה שלא עשיתי בגלל הפחד הקטן הזה.

וכשאני מצליחה בקושי רב לדבר על זה, התשובות הן אותן תשובות: "הכל בראש שלך" או "זה לא מה שחשוב" או "מי שיאהב אותך יאהב אותך גם ככה" או "יש בך כל-כך הרבה דברים אחרים" או "זה יום ההולדת שלך, תשמחי".

והאמת? בשלב מסוים כל המשפטים האלה נשמעים כמו ניסיון מאולץ לנחם והרי אף אחד לא באמת יודע מה עובר עלי, ושום דבר שיגידו לא באמת יעזור. אז אני מהנהנת ומחייכת וחוזרת אל השמחה הכללית שמסביב וממשיכה את החגיגה.

אבל כשנשארתי לבד, אחרי שכולם כבר הלכו, שוב הסתכלתי במראה ושוב קיוויתי שאולי לכבוד יום ההולדת שלי התגשמה המשאלה. כי מה כבר ביקשתי? לא בית גדול ולא מכונית יקרה ולא חשבון בנק מנופח (למרות שכמובן לא הייתי מתנגדת). רק בקשה אחת קטנה-גדולה שיכולה לשנות לי את העולם, שאולי באמת היא שייכת רק לחלומות.

לפרק הקודם ביומן של שירה
לפרק הראשון ביומן של שירה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר