"לכל מטח הגבתי בצרחה איומה"

המתקפה הראשונה, זו שהפכה למלחמה בצפון החלה ביום ד' ה- 12.7. באותו היום הייתי ברכבת בדרכי לנס ציונה. ברכבת שמעתי שנפלו קטיושות בקריית שמונה, קיוויתי מאוד שצה"ל יפסיק את זה מהר.

למחרת בבוקר, חברים כתבו לי במסנג'ר שיש מתקפה על כרמיאל, על הבית שלי! המדריכה שלי מהנוער העובד והלומד התקשרה לשאול לשלומי, ושאלה אם אני מוגנת במקלט.

מיד לאחר מכן, התחלתי בסבב טלפונים. אמא של אמרה לי שהכל בסדר, שהטעו אותי, לא היו נפילות והחברים סיפרו לי שהם במקלטים, חלקם היו דיי אדישים למצב.

בשישי בערב כשחזרתי הביתה, כרמיאל נראתה כ"עיר רפאים", ממש פחד אלוהים, אף לא אדם אחד ברחובות.
מטח הקטיושות העיר אותי בבוקר יום שבת. בהתחלה לא הייתי מודעת כלל לחרדה שלי, אבל הגוף שלי הגיב באופן מיידי.

רגלי עפה לגובה ונפלה ב"כבדות" בחזרה למיטה. רציתי לחזור לישון אך אימי מיהרה להעיר אותי כי פחדה שאלקה בהתקף אפילפטי. נרגעתי, והכנתי ארוחת בוקר יחד עם גיסתי. המטח השני והכבד יותר, לא איחר לבוא.

גיסתי, בתחילת החודש השמיני להריונה, ואני נבהלנו מאוד. אימי רצה מן הסלון למטבח והשכיבה אותנו על הרצפה. הייתי כה מבוהלת, אך נבהלתי עוד יותר כשהייתי שכובה על הרצפה. פניי פנו לעבר דלת המרפסת שהייתה פתוחה, המחשבה שעלולה ליפול קטיושה היישר אל תוך הגינה שלי הלחיצה אותי עוד יותר.

התנפצו לנו כל התקוות. כל מטח הורגש היטב, קירות הבית רעדו והרעש היה נוראי, כאילו כל קטיושה נוחתת לי ממש על הראש. מלבד הדאגה דאגתי מאוד לגיסתי, שמא תלד טרם זמנה. המטחים הורגשו אצלנו היטב, גם אם הם נפלו במירון או בצפת ולאחר כל מטח נתקפתי בחילה כתוצאה של לחץ וחרדה מוגזמים.

ביום ראשון למחרת הייתה רגיעה בכרמיאל, קיווינו שזה נגמר, ואז הגיעה ההודעה שחיפה הופצצה. הוריי הציעו לי לנסוע לתל אביב, אך סירבתי. לא רציתי להתנתק מהמשפחה בשעת צרה. הם חשבו להבריח גם את גיסתי בכדי שתוכל להירגע אבל היא לא רצתה להשאיר את אחי מאחור.

יום שני ה- 17.7 התחיל כיום שקט. קיווינו שהוא ימשיך את מגמת השקט של יום ראשון, ללא מטחים על כרמיאל, אך בשעות אחר הצרים התנפצו כל התקוות. התחילו מטחי קטיושות כבדים על כרמיאל, על הבית שלי, והפעם גם האזעקה הופעלה.

ההרגשה הנוראית בשבת הייתה אפסית לעומת הפחדים שליוו אותי במהלך אותו יום שני. כשהאזעקה הראשונה הופעלה צרחתי בצורה איומה, בכיתי בכי היסטרי, כמו תינוק שזה עתה נולד ולא יודע כיצד להסביר לעולם מהן בעיותיו, כך הגבתי בצרחה איומה לכל מטח וכל אזעקה.

נסראללה רודף אחרי? כשאבי חזר מהעבודה הורי החליטו לנסוע לביתה של סבתי שבחדרה. סרבתי לעזוב את כרמיאל, את הבית, את החדר, אך הוריי קבעו שזה יהייה הדבר הטוב ביותר בשבילי ובשביל גיסתי.

הודעתי להוריי רשמית שאם עוזבים אז עוזבים עוד הלילה, אני לא מוכנה לדחות זאת לבוקר! צדקתי בתחושת הבטן שלי, כיוון שבדיוק כשעמדתי בחוץ וחיכיתי לאחי שיחזור עם האוטו מסידורים אחרונים, התחילה האזעקה. רצתי הביתה למרחב המוגן כשאני צועקת לאמא שלי שהשארתי את הצידנית על הרצפה.

בין אזעקה לאזעקה ניסינו לברוח ולא הצלחנו, ורק בפעם השלישית הצלחנו. אותו הלילה היה מלווה בהרבה אזעקות.
מאז כל רעש שנשמע, סירנה של אמבולנס, אזעקה בשידור ישיר או אזעקת מכונית, מקפיץ אותי.

ההדף של החלונות כתוצאה מרוח פרצים מדאיג אותי והדרך היחידה שלי להתמודד עם המצב זה פשוט לשתוק כדי לא להלחיץ איש בבית. ביום שישי האחרון הייתה אזעקה גם בחדרה. נסראללה רודף אחרי או מה?

לפרק הקודם ביומנה של טלי
לפרק הראשון ביומנה של טלי
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר