"יום האהבה נראה כמו בדיחה גרועה"

לפני כמה ימים התיישבתי כדי לכתוב פרק חדש ביומן. רציתי לכתוב משהו רומנטי ומרגש לכבוד יום האהבה, אבל בדיוק הטלפון צלצל וקטע את חוט המחשבה שלי. על הקו הייתה איריס, חברה שלי, שסיפרה שבלילה שלפני כן גייסו את בעלה למילואים והיא נשארה לבד בבית בחיפה, עם ילדה בת שנתיים וחצי, בין אזעקות לטילים.

הקשבתי לאיריס, ולמרות שהיה לי קשה להבין מה עובר על אמא לילדה קטנה שהבעל שלה נסע ללבנון בעוד שאני כאן בתל-אביב הרחוקה וה"בועתית", ניסיתי לחזק ולתת את המעט שיכולתי. בינתיים, כל מה שהיה לי בראש על יום האהבה פרח ונעלם.

מכיוון שכבר לא יכולתי לכתוב משהו רומנטי ומתקתק, החלטתי לדחות את הכתיבה לשעה יותר מאוחרת, שבה אוכל לנתק את עצמי מהחדשות והטלפונים ולצלול לתוך מחשבות על אהבה. לא יכולתי להתאפק, ורק כדי להיות מעודכנת השארתי ברקע את הטלוויזיה, בשקט-בשקט, ופעם בכמה דקות הרמתי את המבט כדי לדעת שהכל בסדר.

לא עבר הרבה זמן והדיווחים בישרו על נפילה של טיל נוסף בחיפה, וכמו שסיפרתי בפרק הקודם - התחילה שיגרת הטלפונים שלי. אז שוב זנחתי את הכתיבה לטובת החדשות והדיווחים והטלפונים והדאגות והבטחתי לעצמי שלמחרת אני אמצא משהו טוב לכתוב לכבוד יום האהבה.

למחרת, התיישבתי מול המחשב כדי להשלים את המשימה, וכבר היה לי כיוון והתכוונתי לספר על האהבות שהיו לי, ועל איך למדתי מהי אהבה אמיתית. בעודי חוזרת אחורה בזמן ונזכרת באהבה הראשונה שלי, ובכמה זה היה מתוק ונעים להיות בגיל שבו הכל נראה מושלם, שוב הטלפון צלצל וצלצל ואני לא עניתי.

כמה דקות לאחר מכן קיבלתי SMS מחברה לעבודה שסיפרה שמשהו רציני קורה בצפון. כשהבנתי שכמדובר באירוע חמור באמת, לקחתי הפסקה מאווירת הנרות והלבבות האדומים, שכחתי את האהבה הישנה שלי והייתי כל כולי אי שם, בכפר גלעדי, בשדה עקוב מדם.

לא יכולתי להתנתק מהמסך, ושוב לא הצלחתי להחזיר את עצמי אל הכסא כדי לכתוב, כי המחשבות שלי היו שם, יחד עם כל המשפחות שבאותם רגעים הלב שלהם דפק מהר וחזק, ולא בגלל שיום האהבה מתקרב.

ניסיתי לחטוף תנומה כדי להתרענן ופעם אחת ולתמיד לסיים לכתוב את הפרק לכבוד יום האהבה. כשהתחיל להחשיך אפפה אותי שלווה של ערב ונחה עליי המוזה. הייתה לי הרגשה שהפעם זה יצליח, שהפעם לא יקרה שום דבר ואני אוכל לחזור אל הימים של האהבה והשקט.

אבל שוב התבדיתי, כשאמא שלי התקשרה בהיסטריה לשאול אם שמעתי חדשות ואני, שהייתי שקועה עמוק בתוך הזיכרונות שלי, לא ידעתי על מה היא מדברת.

רצתי להתעדכן, ונדהמתי לגלות ש"העיירה בוערת" (כי חיפה בשבילי היא סוג של עיירה, לפחות לעומת תל-אביב הרועשת והסואנת) וחיפה הפכה מעורף לחזית. הבית שלח הפך לזירה מלחמה וכל החברים שלי וכל המשפחה שלי שם.

כמו תמיד, הייתי חייבת לדעת שכולם בסדר, שאף אחד לא היה קרוב לתופת. לדעת שאבא שלי כבר חזר הביתה, שאמא שלי נכנסה למקלט, שאח שלי במבנה מוגן בבסיס הצבאי ושיש מי שמרגיע את האחים הקטנים שלי.

אבא שלי סיפר שהוא בדיוק בדרך מהמשרד ושהעיר שוממה, ואני רק קיוויתי שהוא יגיע לחדר הביטחון לפני הטיל הבא. אמא שלי דיברה איתי מהמקלט ודיווחה על הנפילות שהיא שמעה, והנייד של אחי החייל לא זמין ורק אלוהים יודע אם הוא באמת בחדר מוגן או שוב בסיור עם המשטרה.

בתוך כל אלה, אני משתדלת לזכור לקחת את התרופות, ולא לשכוח את הבדיקה ביום רביעי, את הביקורת בחודש הבא, את הטפסים שצריך לקחת מקופת-חולים, את מכתב הערעור שאני חייבת לשלוח עוד השבוע ואת המשחה החדשה שמדברים עליה שאני חייבת לנסות להשיג. אבל למי יש ראש לזה עכשיו?

שוב יום האהבה נראה כמו חלום רחוק או בדיחה גרועה או משהו שלקוח מעולם אחר לגמרי, ולא שייך לעולם שלנו בכלל. למי בכלל מתחשק לחשוב על זה או לתכנן איך לחגוג יום שכזה שהוא ההפך הגמור ממה שקורה כאן עכשיו?

רציתי לכתוב על כמה שאני רוצה שתהיה לי אהבה אמיתית, על כמה שאני חולמת על מישהו שיאהב אותי כמו שאני וידע לראות מבעד לקשיים ולחולשות ולחסרונות אבל פתאום זה נראה הרבה פחות חשוב.

אני רק חושבת על כל האנשים שכבר לא יחגגו ימי אהבה, ושאולי בכל פעם שהיום הזה יתקרב הם רק ייזכרו כמה זה קרוב לתאריך הנוראי שבו העולם שלהם התרסק.

רציתי לכתוב שהתקופה הזו ממלאה אותי באופטימיות, רומנטיקה ותקווה, אבל אני לא יכולה כי התחושות האלה נעלמו בימים האחרונים. כשהמדינה שלנו הפכה לשדה קרב ובכל יום נשפך כל-כך הרבה דם, רק בא לי לבכות ולדמיין שכל זה לא קורה באמת.

למרות הכל, אני משתדלת לא לזנוח את האופטימיות, ולהישאר עם תקווה בלב, כמו תמיד. להישאר עם התקווה שבקרוב הכל ייגמר ושאנחנו נצליח לשקם את עצמנו ולהתגבר על הצער והכאב. אני מקווה שלעולם לא נאלץ שוב לחוות מלחמה במקום לחגוג את יום האהבה.

לפרק הקודם ביומן של שירה
לפרק הראשון ביומן של שירה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר