"אפשר להדביק את נסראללה בקרוהן?"

יום ה' 20/7/06 (או: "שם למלחמה וסידורים לסופשבוע"). ההשוואה המתבקשת עם מלחמת המפרץ הראשונה:
לא פייר. אז האזעקה נשמעה לה בכל הארץ. עכשיו רק אנחנו, הצפוניים, סובלים. שלא לדבר על נפילות.

אנחנו שומעים מטחים כל היום, מתים מפחד, והתלאביבים (כינוי כוללני שלי לתושבי המרכז. ואני לא גזען) הולכים לים. אה כן, נכון, שכחתי: "אבל כולנו פה מחזקים אתכם, מרגישים שאנחנו איתכם בלב ומחזיקים לכם אצבעות..."

בא לכם לבוא גם לכאן לצפון להחזיק לי את האצבעות בזמן שהלב שלי נופל לתחתונים בכל פעם שאני שומע בום?
ואיך באמת קוראים למלחמה הזו? יש לה שם בכלל? אולי: מלחמת ה"בואו נראה כמה אנשי הצפון יכולים לספוג ואלה מהמרכז לתמוך ולחזק אותם"? סתם, סתם. רק שתהיו בריאים. אנחנו מסתדרים. עלינו.

לא הייתה אזעקה מאז אתמול בצהריים (טפו-טפו-טפו). אולי ננצל את זה ונלך סופסוף לעשות קניות? כבר לא נשאר לי כלום במקרר, חייבים לחדש מלאי. לא. נשלב את זה עם התור לרופא. או שבעצם עדיף להדביק את זה לנסיעה שאני צריך לעשות במילא, כדי להוציא את התוצאות של הבדיקה?

על הבוקר אני קם, אוכל, וטס לקופ"ח לקחת ת'תוצאות של בדיקת הדם. כל התוצאות הגיעו! הוּריי! כולי מבסוט, אני ממשיך לסופר לעשות קניות גדולות.

חתיכת קנייה ביצעתי שם. לא ייאמן כמה כיכרות לחם ושקיות פיתות אפשר להעמיס בעגלת קניות (לא וירטואלית) אחת. מה שכן, גיליתי ששלושה בגטים זה טוּ מאץ'. אחרי יום הם נעשים יבשים וקשים כמו דיקט, ושווים כקליפת השום. הגעתי הביתה, שמתי את הכל במקרר. ואז באה האזעקה.

שעתיים אחרי זה נסעתי לפגוש את הגאסטרו שלי (הרופא שלי. כפרה עליך ד"ר כאמל יאסין! אתה הגדול מכולם). עוד חודש ושבוע לגלולות הפרדניזון (ירידה הדרגתית ומדודה), ועם הכדור עם השם הברזילאי, פורינתוליניו, להמשיך כרגיל. תענוג. סוף טוב הכל טוב. ושבו בנים למרחבם המוגן.

יום ו' 21/7/06 (או: "שעת כושר"). קפצתי לביקור אצל ההורים, לאכול ארוחת צהריים. טווח זמן של שלוש שעות הכיל בתוכו שלוש אזעקות וחצי (שלוש פור ריל ואחת שווא). הספק לא רע, בהתחשב בעובדה שתמיד האמנתי ש"כשגרים עם ההורים אין אקשן".

כשאני אומר "עכשיו עליתי מהמקלט" בפעם המי-יודע-כמה לאותו יום זה נשמע לאחרים די נורא. אבל אני כבר איבדתי ספירה. לא, וזה לא נחשב בשבילי "לעשות כושר".

מעלייה וירידה של שתי קומות ופיצוצים קרוב לאוזן לא מפתחים שרירים ולא משפרים סיבולת לב-ריאה! אני עדיין אוכל את עצמי ונמצא בסרטים על זה שהח"כ שלי "סגור עד להודעה חדשה".

קבלו שיחה אמיתית שהיתה לי עם חבר טוב (שהוא גם חבר ועד העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס כיבית): "מתכוון לבוא לישיבת ועד העמותה המתוכננת בקרוב?"

"בטח מתכוון. כמה זמן נשאר לי?"

"שבועיים וחצי".

"תדאג שהמלחמה תסתיים עד אז?"

"כמובן. אני אאיים להדביק בקרוהן את כל חיזבאללה".

"סופסוף מישהו מקורי עם הצעות פרודוקטיביות לפעולה... אבל איך מדביקים מחבלים בקרוהן?"

"חשבתי לשלוח אותך בתור מסתנן שידביק אותם".

"המממ רעיון מעולה! יש לך את הנגיף במבחנה, כמו שסיכמנו?"

"נראה לי שכן. ומכיוון שאתה נראה צעיר לא יחשדו בך"

"השאלה אם אני הבחור המתאים למשימה? אני לא מבוגר מדיי? אתה בטוח שאני הבנאדם המתאים לשים את בטחון המדינה על כתפיו (ועל המעי שלו)?"

"יש בזה משהו... ניתן לחפש מועמדים אחרים למשימה".

"עדיף בחורות. אבל רגע, זה לא יעורר חשד?"

"האמת שיש עוד בעיה... זה לא ממש משפיע במיידי".

"כמה זמן?"

"צריך לבדוק את זה על הגנים שלהם.... הם לא ממש אשכנזים" (הערה: קרוהן וכוליטיס ידועים ככאלה ה"נטפלים" ליהודים ממוצא אשכנזי).

"אה. צודק. נו אז עד שיתפרץ אצלם... צריך למצוא טריגר (הערה: טריגר – כלומר, משהו שיגרום למחלה להתפרץ. זה יכול להיות לחץ יוצא דופן או תנאים סביבתיים לא היגייניים, קורה בד"כ בין הגילאים 16-8)".

"שירים של צביקה פיק?"

"כן!!!!!!!!"

"תמיד אמרתי שהוא מועיל במשהו אבל לא ממש ידעתי למה?"

"יוחזרו הכבוד וההערכה למאסטרו - שהולך במו ידיו (או קולו) להושיע את עמישראל!"

"בהחלט".

ודרך אגב, לא ניתן "להידבק" או "להדביק" בקרוהן בשום דרך שהיא. הבהרה נוספת: המזימה הכתובה לעיל הנה פרי דמיונם של המצ'וטטים בלבד, אינה באה לרמוז או להציע שום סוג או אופן או דרך של לחימה, ומהווה אלא המלצה לצה"ל ותו לא. זהו. ירדתי מהפסים סופית מהמלחמה הזאת.

לפרק הבא ביומן של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
ליומנים אישיים נוספים
לאתר העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר