"האזעקה לא תתפוס אותי"

יום ג' 18/7/06 (או: לנסוע או לא לנסוע?). התלבטות אם לנסוע לעבודה. האם אני אמור לצאת לדרך תוך כדי תפילה חרישית, ולהחזיק אצבעות שלא יפול טיל על ההסעה? ורי ורי דיינג'רס.

שם גם לא יהיה לי טלפון (הנייד הרי שובק לו חיים ברגע שאני "משנה פאזה" ועובר למקלט), אז איך אני אתקשר לכולם לוודא שהכל בסיידר? וכמה כבר אפשר לעבוד כשכל שעה עגולה צריך "להיכנס למרחבים הממוגנים"? אני כבר לא יודע להבחין בין "מה שמסכן אותי" למה שעושה לי טוב על הנשמה.

בסוף לא נסעתי. מאוחר יותר באותו יום נמסר לי (ממקורות יודעי דבר - מיקי גורדוס ואני כמו אחים) שרקטה נפלה 300 מטר משם. אי-מא!

אנשים שואלים אותי: "איך עבר עליך היום?" אה, שום דבר מיוחד. את/ה יודע/ת, יום רגיל. כמה טילים נפלו קרוב לבית, אזעקות נשמעו, פאניקה - שגרה.

מרגע האזעקה ועד הנפילה עוברות בין 10 ל-20 שניות. מדדתי. לשים חולצה, לשים את שני הטלפונים בכיס, לקחת ת'שקית עם הטרנזיסטור והספר, למקרה שכל השכנים יוצפו באדישות ואני אהיה לבד ("בגפי". אחלה מילה "בגפי") ולנעול את הדלת. סביר בהחלט ב-20 שניות. יש לו"ז, כל מה שצריך זה לעמוד בו...

היום שברנו את שיא זמן השהייה במקלט: שעה וחמש דקות. שתי אזעקות רצופות ומטחי טילים ברצף כל 10 דקות. עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד... ממש תענוג. לרוץ ולספר לחבר'ה.

ואם כבר במקלט עסקינן, הבוקר עלתה בי המחשבה הרת-הגורל: "ומה אם אני ממש אצטרך לשירותים?" טוב נו, מודה ש"מקלט עם שירותים" זו כבר דרישה גדולה מדי.

שתי השכנות מלפני יומיים כבר מנהלות שיחות נפש כמו גדולות. חסן, כולם השלימו. אפשר להפסיק. אנשים שמדברים איתי מתחילים לגבב משפטים בסגנון "אולי אחרי המלחמה..." מזכיר קצת שני חבר'ה שמתכתבים בדואר עוד בתקופה שלפני קום המדינה.

יום ד' 19/7/06 (או: תרופות מלחמה). למי שלא יודע, אני חולה במחלת המעיים קרוהן. עכשיו אני צריך לקחת פוּרינתול, או בכינויו השגור והמאלף: 6MP. תרופה שמטרתה להחליש את המערכת החיסונית (להזכירכם: הגוף הרי תוקף את עצמו - גוועלד!).

התרופה דורשת בדיקות מקיפות וקפדניות בשבוע הראשון, ואחר כך כל שבועיים למשך חודש (ואחר כך כל חודש, אבל בואו לא נהיה קטנוניים).

האם אני חשוף? האם תנאי המקלט הסטריליים (ממש היגיינה במיטבה) ייטיבו עמי? קופת חולים סגורה ואי אפשר לעשות בדיקת דם. הפקידה מתקשרת, מרגישה לא נעים, מבשרת לי את הבשורה המרה בסוג של עדינות מהולה בחוסר סבלנות - מחרתיים יש תור לרופא. אני אמור הרי לבוא עם התוצאות של הבדיקות (תוך יומיים זה אמור להיות מוכן). מה עושים?

מזל שיש קופ"ח אחרת, שמסכימה לקבל אותי, למרות שאני לא שייך. גם הנסיעה לשם היא חתיכת מבצע. אני לוקח ת'אוטו ונוסע תוך כדי שינון המשפט האלמותי "אזעקה לא תתפוס אותי בדרך. אזעקה לא תתפוס אותי בדרך".
האזעקה לא תפסה אותי בדרך.

בדיקת דם. מעולם לא ראיתי מכשור כזה חדיש. קופת חולים כללית, יש לך ממי ללמוד (ממכבי. ולא, הפעם הכוונה היא לא לצהובים מת"א). מזרק קטן ועדין שנראה כמו פרפר ודברים שכאילו הובאו ישירות ממרתפו של ג'יימס בונד. תתקשר מחר, תודה רבה ולהשתמע.

פרדניזון. מזמן לא שמענו את השם הזה. מתחיל להיות נודניק אה? בשבילי הוא לא. אני והוא יד ביד. ממש חברים למופת. פרדניזון, תרופה ממשפחת הסטרואידים. נלקחת לתקופות מוגבלות במקרה של החמרה בדלקת ממנה אני סובל, למטרת התחזקות, עלייה במשקל והתאוששות הגוף. למרות כל תופעות הלוואי המציקות - פרדניזון נחשב כתרופה יעילה.

כאן המקום להסביר, שעבורי הוא תמיד היה מושיע אחרון... במצבים של "הגיעו מים עד נפש". ואיבדתי כבר את הספירה לגביו. כנראה שהגוף שלי אוהב את התרופה.

רק לחשוב שבלעדיו הלחץ הזה של המצב אולי היה עושה לי כאבי בטן או בעיות עיכול (בעיות עיכול? בקרוהן? למה אתה חושב שזה יכול לקרות לך?)

אז כפרה, אני מנצל במה מכובדת זו להודות לך אישית: תודה לך פרדני', תודה מקרב לב, על השנים הנפלאות שלנו ביחד (גם אם הן היו בהפוגות ולא ממש באופן רציף). וגם אם קשר כזה נראה על-פניו כ"לא רציני". נעמת לי מאוד.
אבל די, נמאס! צא לי כבר מהשכל!

אחרי תקופה שכזו, אתה הופך להיות זומבי. כל רחש נשמע כמו נפילה, וכל צפצופון נשמע כמו אזעקה/סירנה עולה-יורדת. רבאק, כמעט וזינקתי למקלט כשהמים בקומקום החשמלי רתחו.

לפרק הבא ביומן של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
ליומנים אישיים נוספים
לאתר העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר