"ואז נסראללה הגיע לחיפה"

יום א' 16/7/06 (או: "הכל התחיל בבום"). שמונה בבוקר. וייי איזו עייפות, היום לא צריך לנסוע לעבודה, עובדים מהבית. אולי נישן עוד שעה? אני מת מעייפות.

תשע. טוב נו, נקום. צריך הרי גם לעבוד... אני קם, כולי אפוף (מה זה אפוף רבאק?), ולפתע, שלוש דקות אחרי תשע (אם זכרוני אינו משחק איתי בטאקי) פיצוץ אדיר! הבית שלי זז כמו איזה מגדל קלפים שבנוי רק בשביל שבירת שיא גינס, אבל רחוק ממנו. ועוד אחד.

החלונות אצלי בדירה מזדעזעים ומאיימים עליי להישבר. מה זה? אז חסן הגיע לחיפה, אה? אוקיי, מה עושים?
אני מתחיל לסגור חלונות. ואז פתאום נוּרה מבצבצת לה מעל ראשי, ממש כמו בסרטים המצויירים. מקלט! מרחב מוגן!

אני רץ כל עוד נפשי בי (בלי לחץ, כמובן) מנסה להיזכר אם בכלל יש מקלט בדירה שלי (ואני גר כאן כבר מעל שנתיים...) וחוזר חזרה (נזכרתי ששכחתי לנעול ת'דלת).

השכנים בלחץ. צעקות, בלגנים. אני מנסה להרגיע את השכנה מלמעלה, שנשארה לבד עם הילד הקטן (בעלה נסע הבוקר כרגיל לעבודה).

מקלט קטנטן, מחניק בטירוף, מאובק עם המון זבל ואין אוייייר! חם ומטונף כאן למטה. השד יודע אילו שדים הסתובבו כאן לפני הספירה... (איזו ספירה? לאחור??!?)

אין רדיו. לא יודעים מה קורה. אנשים לא יודעים מה לעשות. איזו צפירת הרגעה? משהו? איפה ימי מלחמת המפרץ הראשונה? איפה הקול המתכתי המבשר כי הגיע החמסין, ובמלוא עוצמתו? נחמן, איכה?

רגע, איפה כולם? איפה כל השכנים, למה לא כולם ירדו? אני עולה חזרה, דופק על הדלתות. אנשים אדישים.
"לא, אנחנו נשארים בבית". זה לא אמור להיות "אנחנו נשארים בארץ" ?

השכנה מלמטה לוקחת ת'בת שלה ויוצאת החוצה. "לאן את הולכת??!? אזעקה!!!! קטיושות!" (כולי מבועת, אחוז דיבוק) "לטייל קצת בחוף הים, לשאוף אוויר". צעקתי עליה. לא נורמלית זאת. לפחות תשאירי את הבת שלך, איזה חוסר אחריות.

"מלכה (שם בדוי), יש אזעקה! את לא שומעת? למה את לא יורדת למקלט?". היא עונה לי: "זאת מקומה שלישית שם, נכון? ידעתי. אני לא מדברת איתה. לא מעניין אותי".

היא לא יורדת למקלט כי היא לא אוהבת את השכנה? "נופלים טילים, אנחנו תחת הפצצה, אלה החיים שלך! מה קורה איתך? את נורמלית?"
"שיפלו. אני לא רוצה לראות אותה. אני נשארת כאן בבית"

בסוף שכנעתי אותה. והן דיברו כמו גדולות. הסכימו ש"ביחד קל יותר ומרגיע יותר לעבור דברים כאלה". מי אמר שמלחמה זה דבר רע?

יום ב' 17/7/06 (או: "תנו לי אוויר!")

הורדתי את המאוורר שלי למטה (למקלט, נו. אז לאן, החוצה? מה זה מאוורר ציבורי?) כדי שאפשר יהיה לנשום, כמה כסאות (כדי שאפשר יהיה לשבת. לשבת על הגרוטאות ועל המיטה ההפוכה-אנכית שנמצאים שם, זה לא ממש נחשב) ומים וכוסות (כדי להימנע מהתייבשות וחנק - לא הדרך המועדפת עלי לסור מהעולם הזה לעולם שכולו טוב).

הקטע עם המאוורר היה חתיכת מבצע. שקע של חשמל כנראה לא עבר במוחם של מהנדסי הבניין ומתכנני מקלטי הקט, כך שממש היינו צריכים להתעלות על עצמנו מהבחינה הזו.

היינו צריכים ללקט שלושה כבלים מאריכים, ובעזרתה האדיבה של השכנה מלמטה, העברנו אותם דרך הדלת שלה ועד לשקע החשמלי המושיע (הוצאתי לה ברוב חוצפתי את הכבל של הקומקום החשמלי ורק אחרי זה נזכרתי לשאול בנימוס "אפשר?") עובד! יש אויר! ואז נתגלתה עוד בעיה שלא חשבנו עליה...השכנה לא יכולה לסגור את הדלת!

שהיא תשאיר את הדלת פתוחה בזמן השהייה במקלט? הרי ישנם בוזזי אזעקות אימתניים שמנצלים בדיוק את הרגעים המתים האלו.

טובי המוחות עבדו שוב שעות נוספות, ובסופו של דבר עלינו על הרעיון המהפכני להעביר את הכבלים דרך החלון.
אאוריקה! יש תמורה בעד האגרה. ובא לציון גואל (וליושבי המקלט קצת אוויר). א-מחייה. מה שנקרא "לעשות הרבה רוח".

מה הסיוט הכי גדול שלכם? מה הסיוט הכי גדול שלכם במלחמה? אצלי שאזעקה תתפוס אותי בשירותים. והוא גם זכה להתממש. ככה, חסן? לא חראם? להגיע למקלט רק אחרי הבומים? למה, לעזאזל, אין השהיית-נפילה מיוחדת (אני יכול להביא פתק מההורים) לחולי קרוהן/כוליטיס?

ככה ארבעה-חמישה מטחים ביום. ארבע-חמש אזעקות מטריפות ביום. תופסות אותי באמצע האוכל, באמצע השינה, באמצע הלילה, באמצע הדרך, באמצע שיחה בטלפון, באמצע השיחה במסנג'ר או באייסי, באמצע החיים, אין דה מידל אוף נואו-וור.

להכין סנדוויץ' הפך להיות חתיכת מבצע. להתקלח? זה כבר פרוייקט מורכב הדורש תכנון וירידה לפרטים הקטנים תוך כדי התחשבות בדעת הקהל העולמית (ארה"ב תמיד איתנו, מה שנשאר זה לדבר עם הצרפתים).

אזעקה, יורדים למטה. אחרי 15 דקות עולים חזרה, אלא אם כן יש עוד נפילות (ניתן לזהות אותן לפי שתי תכונות עיקריות: פיצוצים שאי אפשר לפספס והפאניקה שהן משרות אחריהן בשכנים שמסביבי).

ממש תקופה מצוינת. הרגשתי שאני עושה בעל כורחי הסבה ליו-יו מקצועי. נו שוין.

לפרק הבא ביומן של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
ליומנים אישיים נוספים
לאתר העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס

סקר



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר