"הצמחתי לי כנפיים מחדש"

לציפור יש כנפיים, היא עפה איתם בעונות הנדידה, היא עפה ומביאה אוכל לגוזלים, היא רוקדת ועושה ריקודי אהבה באוויר. לי חתכו את הכנפיים, אבל עשיתי בחירה חשובה. בחרתי להצמיח אותן מחדש.

השם שלי הכל עלי. אני אוהב להיות ציפור חופשייה, רגישה, שמחה וצוחקת. תמשיכו בבקשה לכתוב לי, זה עושה לי המון, מחזק אותי ואני מודה מראש על כל תגובה.

בפרק הקודם סיפרתי לכם על חתונה של חברים קרובים שבה אני אמור להשתתף. אין לי מילים לתאר איזה כיף היה לי בה אתמול בערב. החתן והכלה היו כאלו יפים, המקום היה מקסים, הירח היה מלא וכתום כמו השמש, למי שראה. אחרי החופה נכנסנו לאזור האוכל והרחבה והרגשתי כמו בבית.

המתכון לשמחה פשוט עובד והוא כל כך קל להכנה. כל מה שצריך זה להיות מוקף בחברים טובים, כמה שוטים של טקילה, לא לראות ממטר, מוזיקה טובה ויוהו... אין סוף לשמחה. אנשים רואים אותי שותה וחושבים שאני משתכר, אז הרשו לי לגלות לכם שאני עובד על כולם!

השתייה נותנת לי לגיטימציה לעשות שטויות. הרי אם הייתי עושה זאת סתם כך, כולם היו אומרים "הציפור" הזו השתגעה אבל אחרי שרואים ששתיתי אז יאמרו, "הוא שתה, זה בטח בגלל זה, כי הרי איך הוא מצליח להשתחרר ואנחנו לא".

כשרקדתי נזכרתי שעיניים יפות עושות לי את זה, שבחורה שיודעת "לזוז" עם המוזיקה עושה לי את זה, שלעשות שמח עם החברים ועם כל מי שלידי גם עושה לי את זה.

מוזר להיות נמוך

פגשתי חבר שגם יושב על כסא גלגלים וכל כך שמחתי, אני גאה בו שהוא בחר היום בעשייה בחיים. אני זוכר שבתקופה הראשונה אחרי פציעתו הוא סירב להאמין שלא יוכל ללכת יותר וניסה למצוא פיתרון רפואי כלשהוא.

כנראה שיקח עוד זמן עד שזה יפתר אבל הוא התקדם, פתח עמותה חשובה ובחר לחיות עכשיו כי החיים קצרים מדי ולפעמים אכזריים מדי, ואם לא מתקדמים צונחים למטה.

נכון שבהתחלה היו לי פלאשבקים, ובאמת אני בגובה דשא יחסית לאנשים עומדים, זו הרגשה מוזרה להיות נמוך אחרי שהייתי כל כך חזק. הסתכלתי על החתן והכלה והם הציפו אותי באנרגיות טובות. החברים רקדו בטירוף אז לא הייתה ברירה וגם אני הצטרפתי, גם אני רציתי לשמוח בשמחתם וכך באמת היה.

אני מרגיש שהצלחתי להתקדם, הרבה דברים קרו לרקדן הזה, מהתאונה, המשבר והצניחה לתהום ועד להתרוממות ושמחת החיים שאני כל כך מתחבר אליה. אני יודע שבטח ההורים שלי היו רוצים שאתיישב ואקים משפחה, בטוח שזה יקרה, אבל אני מושך עוד קצת.

בסך הכל טוב לי, אני רוב הזמן שמח ולשם אנחנו צריכים לשאוף. אני רואה את חבריי שכבר הקימו שבטים קטנים עם שניים או שלושה ילדים, ואני יודע שיבוא יום וגם אני "אפול למלכודת".

החברים שלי כבר מתים לראות אותי עם ילדים על הידיים, עוסק באותן המנהלות שמצד אחד מאוד תובעניות ומהצד השני מספקות מאוד. בינתיים, אני מרשה לעצמי לחייך, לשתות, לבלות ולהתקשר אליהם באחת לפנות בוקר - יאללה יוצאים ...

אני נזכר בימי האביב הנפלאים שעברו עלי לפני שנים בפריז. הרגשתי שאני לא יכול יותר וטסתי בשביל להציל את עצמי מהדיכאון, פשוט הודעתי למי שלידי שאני אסתדר וטסתי. יש לי הרבה מה לספר, אך בהשראת החתונה מאתמול אשתף אתכם בטלפון שקיבלתי מבחורה בבר בערב הראשון שיצאתי לבלות במתחם הבסטיליה.

קראו לה מאדי, ברונטית, רזה עם חיוך כובש. הייתי עם הגב אליה וחבשתי כובע פריזאי. הסתובבתי לאחור לקחת משהו מהתיק וראיתי שהיא מסתכלת עלי. אני קולט כמעט כל דבר שקורה סביבי, בייחוד מה שקשור לבנות, היא הסתכלה עלי ועל הכסא ושאלה אותי למה אני מחייך.

על המשך חיוכים והרפתקאות אהבה בפריז בפרק הבא.

לפרק הקודם ביומנו של דרור
לפרק הראשון ביומנו של דרור
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר