"למה רק אני על הכסא הזה?"

עוד ארבעה ימים יעברו 14 שנה מהתאונה. מי שמכיר אותי וזוכר יודע כמה קצב ומוזיקה עושים לי את זה. אפשר לראות המון על אדם שרוקד, את מצב הרוח, את ההתחברות שלו לגוף שלו, היכולת שלו להשתחרר. ניתן אפילו לקבל רמז על יכולת מינית מסוימת.

אהבתי מאוד את התחושה של המוזיקה. איתה הכל נראה לי ורוד. אספר על כמה מפגשים שלי עם חתונות וקצת על איך אני נלחם עם עצמי היום להישאר שפוי כשאני רואה אנשים רוקדים.

שבועיים לפני התאונה היה לי הכבוד להיות בחתונה של חבר טוב. זאת הפעם האחרונה שהייתי ורקדתי כמו דרור. זו הרגשה נפלאה - היכולת לזוז ממקום למקום, לעשות שמח ולהרקיד את כל מי שבא לי. קצת חיוך, תופסים את הידיים ומיד מסובבים את הבחורה. איזה כיף לשמוח ולשמח.

זהו, דרורקה השתנה

יום אחרי שנפצעתי, עוד חבר טוב התחתן, אבל מן הסתם לא הייתי בחתונה שלו. עד היום לא יצא לי לדבר איתו על זה, קשה לי. לא יודע איך הייתי נוהג במקומו, רציתי לבוא לשמוח איתו ולרקוד איתו.

למעשה נזכרתי בחתונה שלו רק אחרי מספר שבועות בבית החולים. זה היה נורא. מה הייתי אמור לעשות כשחבר טוב נפגע יום לפני החתונה? איך עדיין להמשיך את החיים, בכל זאת יש אישה, חתונה עוד דברים שיש לכל אחד מאיתנו, לפני שניגשים לצרות של מישהו אחר.

שלושה חודשים אחרי שנפצעתי, הוזמנתי לחתונה של זוג חברים טובים. הם ביקרו אותי המון בשיקום, והזמינו גם את חברה שלי ואת המשפחה שלי. קיבלתי אפטר מבית החולים ונסעתי לחתונה.

הכל התחיל נחמד, היתה מסיבה של טייסים, החתן היה טייס וכל החבר'ה מהטייסת באו. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את כולם בקבוצה כזו גדולה. למעשה, זה הפך לאחת הטראומות הגדולות בחיי הנוכחים.

אחרי החופה התיישבנו לאכול ומיד אחרי זה, איך לא? ריקודים. השולחן שלי היה מול הרחבה ומיד כולם קראו לי לבוא לרקוד. הייתי טייס, אבל לא כמו כולם. נראה חיוור מאוד, רזה ועל כסא גלגלים.

זה היה נורא. פעם ראשונה אני מנסה לזוז, לרקוד. איזה בושות - רציתי למות. אני כבר לא כמו כולם, אני נכה. פרצתי בבכי היסטרי, החתן קלט אותי, הוא ניגש אלי, חברה שלי קלטה, הכלה קולטת ותוך שנייה כולנו בוכים בטירוף. רק אחרי זה סיפרו לי החברים הטייסים שכולם עמדו והבינו שזהו, דרורקה השתנה.

לעמוד על שתי רגליים

בשבוע שעבר הייתי בחתונה של חבר יקר נוסף. פגשתי אותו ואת המשפחה שלו בחופשת סקי לפני כמה שנים. ושוב מגיעים לקטע של הריקודים. גם אני רוצה לקפוץ כמו כולם, להתפרע, להשתולל, אבל אני מרגיש מוזר קצת, לא הכרתי הרבה אנשים שם ולמרות הרצון להשתחרר ולהיות כמו כולם היה קשה לי.

החבר'ה קלטו אותי, ובעדינות וברגישות נתנו לי קצת לשתות כמו כולם. ואני מתחיל קצת להיפתח. נכון, לפעמים זה עוזר, בדיוק כמו עם בחורה, השתייה עוזרת להשתחרר מעט. לאט לאט מצאתי את מקומי והצטרפתי לחבורה.

אני, שיושב על כסא, מאוד רגיש ליחס אלי. אני מבחין בין מי שבאמת שואל לשלומי כי איכפת לו או למי שפונה אלי כי הוא מרחם עלי ומחפש תירוצים. זו רגישות נלמדת, גם מבחינת היכולת שלי להיפתח וגם מצד הרוצה לעזור שעושה את זה ממקום נכון, כנה ואמיתי. רק כך אפשר להתקדם.

עוד שבועיים יש לי עוד חתונה של זוג חברים מדהים, אלו שהם במעגל היציאות וההנאות הקרובות שלי היום. בטח יהיה לי קשה. תמיד אני חולם על זה שגם אני הייתי רוצה להיות חתן, לעמוד על שתי הרגליים שלי, להרקיד את כלתי עד שיכרון חושים, לשגע ולשמח את כולם. למה אני צריך להיות על הכסא המזורגג הזה, למה?

אבל אני תמיד אמצא את עצמי יושב ומסתכל, ואז שוב תעלה הדילמה: האם להרגיש מסכן ולהיכנע או לומר לעצמי, "יאללה, קדימה, אני חי כאן ועכשיו, בוא נפצח את הנוסחא לשמחה, בוא נתעסק עם מה שיש", ומה שיש זה משפחה וחברים אוהבים שביחד כולנו ממשיכים, זה המצב, לא רואים ממטר, פורצים לרחבה ומצטרפים להילולה. כולי תקווה שאעבור את זה בשלום. שאגיע הביתה אחרי ואגיד לעצמי "דרורקה, היה לך כיף הערב".

אכתוב על החתונה שתהיה בפרק הבא.. תמשיכו לכתוב לי תגובות, זה מחמם את הלב ונותן לי הרגשה נהדרת, ותודה מראש.
לפרק הבא ביומנו של דרור
לפרק הקודם ביומן של דרור
לפרק הראשון ביומן של דרור
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר