שיט, עוד קיץ מגיע

הקיץ כבר כאן, עם גופיות ובגדי-ים וחום ולחות, אין ברירה, חייבים ללבוש כמה שפחות. הקיץ כבר כאן ואי אפשר לברוח ממנו. ואיך אני יכולה ללבוש כמה שפחות, כשבעצם אני רוצה להסתיר כמה שיותר?

פעם הקיץ היה העונה האהובה עליי. הייתי מחכה לשמש, לים, לשמחת החיים והחופש שמתלווים אליו. וככל שחלפו השנים, הקיץ נהיה חם יותר אבל פחות ופחות אהוב עלי, כי בכל שנה אני יכולה לחשוף פחות. בכל שנה לקראת הקיץ אני עושה "ספירת מלאי", ו"מלאי" הגידולים על העור שלי גדל וגדל, אף פעם אין חוסר.

במקום לחוש שמחה לקראת הקיץ, משתלטות עלי החרדה והדאגה, איך אני אצליח להתמודד עם הקיץ השנה. ולמה לא יכולתי לחיות במדינה קצת יותר קרירה, כמו אלסקה למשל... אז אני מנסה להסתיר כמה שיותר, מנסה לשכנע את עצמי שלא באמת רואים, ומתנחמת בעובדה שרוב הגידולים הם במקומות שלא רואים.

חדירה לשטח מוגן

במשך שנים הייתי הולכת לים עם בגד ים שלם או עם גופיה, ביקיני היה חלום שידעתי שלעולם לא יתגשם. פעם אחת הרשיתי לעצמי לשכוח מהכל, בחוף הים במקסיקו, מקום שבו אני לא מכירה אף אחד, מקום שבו אולי לאף אחד גם לא אכפת, וגם אם מישהו יגיד משהו אני לעולם לא אבין.

שכבתי על החול בשמש, כשמסביבי תיירים ותיירות, רק אני הביקיני שלי. אפפה אותי תחושה של חופש, הנה סוף-סוף אני משוחררת מהפחד "להיחשף" בציבור.

ורק דבר אחד שכחתי, שישראלים כמוני יש בכל מקום, וגם אם זה נדמה שאני כאן היחידה, בין בליל השפות, חייב להיות כאן לפחות עוד ישראלי אחד, אולי אפילו שניים. וכמו משום מקום פלשו אל "השטח המוגן" שלי שני בחורים ישראלים טיפוסיים, שכנראה הגיעו זה עתה ממסע ארוך ביערות העבותים של דרום אמריקה, עם הקולניות ושמחת החיים האופיינית.

כנראה שהייתה ביניהם שיחה ערנית על כל מיני נושאים, שלא ממש הקשבתי לה, אבל ממשפט אחד לא יכולתי להתעלם: "ראית מה יש לה על הבטן?" אחד מהם שאל את השני. כנראה שאותו בחור שכח גם הוא שישראלים יש בכל מקום. באותו הרגע החזרתי את עצמי "אל הארון", התלבשתי וברחתי משם.

מאז לא ניסיתי להיחשף בים או בבריכה בשום מקום בעולם, והסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. ולמרות שעברו כמה שנים טובות מאז, את הרגע ההוא אני לא אשכח לעולם, וגם לא את הכאב שהרגשתי, כאילו שהמילים צרבו לי את העור, העור שכל כך חששתי לחשוף. קיבלתי את ההוכחה שפחדתי בצדק, ושהרגע היחיד שהרשיתי לעצמי לשכוח מהכל, היה טעות אחת גדולה.

ואם נחזור למחוזותינו - אני חיה בעיר ה"גדולה", עיר שבה לחיצוניות יש חשיבות רבה, במדינה שבה האנשים היפים הם הכוכבים הכי גדולים, בעולם שסוגד ליופי ולחיצוניות ששואפת לשלמות. לאנשים בעולם שכזה קשה לקבל חיצוניות אחרת, ומי שלא עומד בסטנדרט נדחק אל הפינה.

אני מרשה לעצמי לומר לזכותי שמעולם לא נדחקתי אל הפינה הזו, מעולם לא נחבאתי אל הכלים ולא ויתרתי על שום דבר שרציתי באמת, גם כשזה דרש ממני לעמוד במרכז הבמה. אבל גם אז, בתוכי, תמיד היה בי חשש - מה יחשבו או יצליחו לראות?

אל תתנו לעצמכם להיות אנשים ששופטים אחרים לפי המראה שלהם ולפי החסרונות שלהם, כי כל אחד הוא עולם ומלואו ולכל אחד חשוב מה חושבים עליו. אל תהיו כאלה שגורמים למישהו להתחבא רק כי הוא לא עומד בדרישות היופי המקובלות.

ואם תראו בחוף הים מישהו שהוא קצת שמן, או קצת צולע, או סובל מפגמים בעור, אל תנעצו מבטים ותזכרו שיש לו רגשות, ושגם לכם זה יכול היה לקרות.

לפרק הקודם ביומן של שירה
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר