"מה, לא שמעתם על קרוהן?"

מי היה מאמין? אני, כן אני, במקום עבודה ענק ומסודר. חברה גדולה. תנאים. משכורת כמו שתמיד חשבתי שמגיע לי. הטבות. חבר'ה על הכיפאק מסביבי כמו בימים הטובים (ולא לבד, אהם).

מסתבר שהאופטימיות הזאת מביאה תוצאות, הא? כן. חיוך על הפנים. מחשבה תמידית של "אין לי מה להפסיד". ואז, כל הראיונות עברו בסבבה, ובסופו של דבר החצי שנה הזו של חוסר תעסוקה (שבה עברתי כל כך הרבה, מייאוש ורחמים עצמיים לשינוי מחשבתי דרסטי ומהפכני) השתלמה בגדול.

עכשיו רק צריך להוכיח את עצמי... להראות שאני ראוי. נראה מעורבות, נטחן שעות. אבל, מה יהיה אם...

היום הראשון. פרפרים בבטן. ניקח שלושה סנדוויצ'ים לבוקר ובארוחת הצהריים נראה. חייבים לעשות את זה, לאכול עם כולם בחדר האוכל. או שנקום שעה (!) לפני ונאכל בבית. לפחות את רוב הכדורים אני אחסוך.

המממ... אני אגזור לי שני רפאסאלים ושלושה פרדני' (או בעצם ארבעה, לא נעשה מדרגה חח... טוב נו, אחד על חשבון הבית) ואקח איתי בכיס. בכיס הימני? אבל אז איפה נשים את המפתח של האוטו? שיט. לא. הפוך. טוב נו, את המפתח בשמאלי, אני הרי ימני, לא?

בואו נעשה אווירון

היום זה היום האחרון של המינון הקבוע (מחר יורדים במינון. נו, הדוקטור אמר), כלומר צריך גם חצי לצהריים. 2.5 מ"ג, חצי כדור בשקית של אוכל. ומה נגיד? ג'יזס. שאלת השאלות. הקף את התשובה הנכונה:

1. "אני לוקח סטרואידים. לללללא, אני לא מתכנן על תואר מר ישראל, זה בגלל שירדתי במשקל. למה? פמה".

2. "זה ויטמין. וגם זה. וגם מה שאתם רואים כאן. ו... נו, שלושת אלה זה טבעי לגמרי. זה צמח בצורת כדור. זו לא תרופה. הו לא...

3. "החום האליפטי הגדול הזה זה מולטי-ויטמין. מאוד ממליץ. הרופא שלי אמר לי שזה יאזן לי את הגוף מבחינת הורמונים, ויכניס בי גם מינרלים וחומצות אמינו. אה כן, וסיבים תזונתיים".

4. "המממ, מה זה בכיס שלי? אופס, הו שלוווום לך!!! בואו ננסה... א-ווי-רווווון!..."

5. "ראיתם פעם את יהורם גאון ב'קרובים-קרובים'? נו, אז זה זה! אני פשוט נהנה מהקטע, שום סיבה מיוחדת".

6. "זה משהו שגורם לי להרגיש טוב. כן. מה, לא הייתם פעם במזרח?"

7. "אני חולה במחלה קשה. מחלה חשוכת מרפא. יש לי עוד <(X+3) בריבוע> שנים לחיות. הכדורים האלה הם מה שמחזיק אותי בעולם הזה, ובזכותם אני יושב כאן לפניכם ואוכל את עצמי מבושה".

8. "יש לי בעיית קליטה. לא, אני לא מפגר. זה הגוף שלי אוטיסט. א... סליחה. אני משלשל פעם ביומיים. כאבי מחזור וכאלה. נו, הזדהות מוחלטת עם המין השני..."

9. "יש לי 'בעיית מעיים'. קרוהן. מה, לא שמעתם? תתביישו לכם. מלמדים את זה בבתי ספר לרפואה, בורים שכמותכם. אני לא מאמין עם איזה אנשים חסרי ידע בסיסי יוצא לי לעבוד".

ומה לגבי הערב? ואם אני אשאר ממש מאוחר? את חבר שלי פרדני' לא מעניין שאני עובד בהייטק. הרעב יציק. טוב, ניקח אנשור פלוס (אהובי החדש, אחרי פרדני' - תאמינו או לא), היום אני גם ככה רוצה להספיק ללכת גם לח"כ, אז כדאי שנאכל כמה שיותר. בסוף אופציה 1 הולכת ונעשית יותר ויותר מוחשית.

ראית פעם חצי כדור?

ארוחת צהריים. כל כך הרבה סוגים של בשרים. מה מהם מטוגן? מה מבושל? מזל שאני עם חברי, פרדני', עכשיו. כשזה יגמר נצטרך לחשוב פעמיים לפני שסתם מתחרעים פה על שניצלים מטוגנים, תירס וסלטים.

רגע האמת מגיע. פחד אלוהים. רבע השניצל שנשאר בצלחת מביט עלי ועושה לי סימן עצבני של "ליטול עם הארוחה". אני מושיט את היד לכיס השמאלי. אופס. כמעט הפעלתי את האזעקה של האוטו (אולי באמת היה עדיף?) עובר לכיס הימני, מפשפש. כדור גדול אחד ושקית קטנה אחת. הנה זה מגיע...

"ראית פעם חצי כדור? ועוד כזה קטן?" (כולי מסמיק. חוסר נוחות גם בצד השני). "זה לבעיית מעיים שלי. כן, ממש חתכתי אותו, אבל לא עם סכין. יש מכשיר כזה לחיתוך כדורים. מוצאים את זה בבית מרקחת". אוי הברוך. תנו לי אוויר. איפה בלון החמצן כשבאמת זקוקים לו?

ולמחרת...

"אתמול גיליתי שלשאנן דוהרטי יש בדיוק את אותה מחלה כמו שלי, וגם לזמרת אנסטסיה. קרוהן. ידעתם שלאחד מתוך 100 אמריקנים יש את בעיית המעיים הזאת? זו בעייה מאוד נפוצה, גם בארץ. מה באמת? שמעת על זה? מה אתה אומר". חלק לא שמעו, חלק לא הגיבו. אבל המסר עבר. אין לי במה להתבייש.

לא רוצה לחיות בסתר, לא רוצה להתחבא.
זה אני ואלה כדורי!
והקרוהן שלי הוא חלק ממני ואני גאה בו.
גאה באיך שאני מתמודד איתו.

מה שהיה היה, פתחתי דף חדש. האנשים בסביבה שלי, גם אם הם לא חברי נפש, אלה אנשים שרוב היום, וברוב ימי השבוע, אני אסתובב איתם (ומרושם ראשוני הם אחלה חבר'ה), ואני לא מתכוון להסתיר או להרגיש לא טבעי בכל הזמן הזה.

לא רבותיי, אין דרכים נכונות. אין משפטי קסם. זה אפילו קצת יותר קשה מלהתחיל עם בחורה (לביישנים מבינינו... ואני ב-99 אחוזים מהזמן באמת כזה, למעט מצבים יוצאי דופן אהם). זה עניין של בחירה. השבוע הראשון עבר בהצלחה, לא נרשמו פנצ'רים מיוחדים (למעט סומק קל בלחיים בהתחלה).

לא הולך להיות קל, אבל אני לא מפחד. אני אחייך ויהיה טוב. אני אצחק, והכאב, אם יגיע - יעבור. אני לא אתבייש להתבדח על חשבון עצמי ועל הקרוהן, ואני אקח את הכל בקלות ובשיא הטבעיות. אני אדבר על הכל חופשי, ותחושת הפחד לאט לאט תיעלם לה. ואני אשמור על אופטימיות. בכל הכוח.

לפרק הבא ביומן של ערן
לפרק הקודם ביומן של ערן
לפרק הראשון ביומן של ערן
ליומנים אישיים נוספים
לאתר העמותה לחולי קרוהן וכוליטיס



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר