"מתי כבר אפגוש מישהו?"

בטור זה אני אספר לכם על שלושת הקשרים הרציניים שהיו לי, על כל התקוות, הציפיות, האהבה והאכזבה. בסך הכל אני שמחה שהיו לי אותם קשרים, אבל אני עוד מחכה. מחכה לאחד והיחיד, לאביר על הסוס הלבן.

בשל הבעיות שהזכרתי בפרקים הקודמים, נאלצתי להתחיל מאוחר יחסית את סיפורי האהבה ולמעשה הדייט הראשון שלי היה בגיל עשרים. דרור היה הדייט הראשון.

את דרור הכרתי דרך מגזין לאנשים עם מוגבלויות. פרסמתי שם הודעה וכמה חזרו אלי. לא התלהבתי מאיש, מלבד אורי. חשוב לציין שנרתעתי מאוד להכיר דווקא בן זוג עם מגבלה, קלה כקשה.

ידעתי שגם אני נכה, אך לא ממש הבנתי את הצורך להכיר דווקא מישהו נכה, ולמה בעצם לא אכיר מישהו דרך הלימודים. בכל מקרה, דרור. היה בו קסם ששבה אותי ישר מהתחלה. הבעיה העיקרית היתה שהוא גר בצפון.

בהתחלה היה מגיע אלי למפגשים קצרים, שאחריהם היה נוסע לישון אצל דודו. לי זה היה מצויין. נפגשנו ובתור התחלה זה לא היה הרבה מידי. לאחר כמה פעמים כאלו, ביקש לישון בביתי. אני, עדיין לא מודעת לענייני האהבה רציתי להסכים, אך הורי מנעו בעדי. הם כנראה ידעו שזה מוקדם מידי עבורי, ועכשיו אני יודעת עד כמה צדקו. בקושי התנשקתי עד דרור ואם הוא היה חותר למין סביר להניח שהייתי מאבדת את העשתונות.

ארה"ב קוראת לו

הקשר הבא היה הקסום ביותר שהיה לי, ואני אישית מחשיבה את בן לחברי הראשון ולאהבה הגדולה בחיי. את בן פגשתי בבית קפה בפגישה מיוחדת לאנשים עם מוגבלויות. לפגישה הזאת הגעתי בלי חשק בכלל. לא אהבתי את הרעיון שנפגשים רק בכלל נכות וגם היה לי מבחן חשוב למחרת.

בכל מקרה חברתי שירה גררה אותי לשם, והופ, מיד שראיתי אותו, נדלקתי. בן היה כל מה שרציתי בבן זוג ויותר. נראה מצויין, משעשע חכם, ואחד כזה שניתן לשוחח איתו על כל דבר שבעולם.

ההידלקות היתה הדדית וכבר למחרת נפגשנו לגלידה. מאז נפגשנו כל יום שישי כמעט והאהבה פרחה. אני זוכרת עדיין את השירים הרומנטיים שכתב לי ואיך ציין בכתבה שלו על אהבתו עלי. הייתי בעננים ומלבד מריבות וקשיים פה ושם, הקשר היה נפלא, ממש חלומי.

דבר ראשון שאני זוכרת שהכעיס אותי היה כאשר הוא טס לארה"ב דווקא ביום השנה שלנו ואפילו לא הציע לי להצטרף. כעסתי - הוא לא היה יכול לדחות זאת ביום? אבל הבלגתי.

ככה היינו און ואוף בקשר במשך שנתיים, כשבסוף אמר שיטוס לארה"ב לתמיד. בזה תם הקשר. קצת התכתבנו ואפילו נפגשנו לדייט חלומי באחת מהחופשות שלו, אך מעבר לזה כבר היה רק עבר. הקשר תם, אך בהחלט לא נשכח.

קשר נוסף עם מרחק גדול מידי היה עם תום. הפעם הקשר היה מאוד רציני. תום גר בדרום והכימיה היתה מיידית. כבר עבר זמן, כך שהתפתחתי והסכמתי מיידית שישאר אצלי במשך סוף השבוע. הסוף שבוע הראשון עבר כחלום וידעתי שאני מאוהבת. דיברנו הרבה, נסענו לסרט ואף התכרבלנו במיטה יחדיו. הכל היה מושלם.

כל סוף שבוע חיכיתי בכיליון עיניים שתום יגיע וכל פעם הביא לי מתנה חדשה. השיחות הרומנטיות נמשכו וכך גם האהבה והחיבוקים. לא היתה מאושרת ממני. בעיקר לאחר שקיבלתי את האישור המייוחל מהמשפחה ומהחברות. זהו, יכולתי לומר באופן רשמי שיש לי חבר.

המשכנו להיפגש ואז ביקש שאגיע אליו לערד. הסכמתי. בכל זאת, כבר היינו בקשר זמן רב וגם סיקרן אותי לפגוש הוריו. כך מצאתי עצמי בסופ"ש ראשון ללא הורי.

אין מה להגיד, סוף השבוע היה פשוט מאכזב. תום לא פגש אותי מיד בהתחלה וגם כל הסוף שבוע חשב על דבר אחד, ולפני שאתם מסתכלים עלי בתמיהה, לא מדובר על מה שאתם חושבים. תום חשב רק על הטלויזיה.

כל אותו סוף שבוע לא מש ממנה. אחרי כל הנסיעה הארוכה והכל, אכזבה אחת גדולה. הבלגתי. אסור לתת לסופ"ש אחד להרוס קשר. המשכנו ויותר ויותר העלתי את האפשרות שיעבור למרכז ונגור יחד. תום הסכים מיד. שמחתי ואפילו כבר ראיתי חתונה בעיני ראשי.

אבל תום לא עבר. יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, הוא לא עשה דבר כדי לקדם את המעבר. בסוף הודה שהוא חושש משינוי ולא רואה עצמו עוזב את בית הוריו. בזה הקשר תם. לא הפריע לי שנתיים לצאת ככה, אבל כל החיים? ולא, לא רציתי לגור בדרום.

זהו, זו ההיסטוריה הארוכה שלי בקשרים. היו עוד כמה, אך כאלו שלא החזיקו מעל חודש. לאחרונה שוב פגשתי בחור מאוד נחמד שגר בירושלים. הבחור באמת מוצא חן בעיני, אך כבר בהתחלה אמר שלא יעבור למרכז ומצטערת, לא מוכנה לדה-ז'ה-וו הזה. האם יש סיכוי שאכיר מישהו כבר?

לפרק הקודם ביומן של נורית
ליומנים אישיים נוספים



* המידע המופיע כאן אינו מהווה המלצה לנקיטת הליך רפואי כזה או אחר. כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד. הגלישה בכפוף לתנאי השימוש באתר